- EVEN IF WE ARE NOT ALLOWED -

3

-פרק מספר 3-
| נ.מ - היונגין |

״אני הולך למינהו היונג , הוא הבטיח לעזור לי לסדר את החדר״ אייאן אמר ורץ החוצה.
״מה אתה עומד שם? תביא לי לאכול״ אמרתי לפליקס שעמד בפתח דלתי והוא גיחך והגיש לי את האוכל.
״איך הייתה הארוחה?״ שאלתי בזמן שאכלתי ופליקס התיישב על המיטה לידי.
״נחמדה.. צאנגבין היונג אמר שאתה דואג יותר מידי״ הוא אמר וחייכתי לעצמי.
״צאנגבין היונג תמיד מגזים״ אמרתי.
״אבל אתה באמת דואג״ הוא אמר והבטתי בו בבלבול.
״יותר מידי?״ שאלתי.
״לא.. אני לא חושב שזה יותר מידי , אני שמח שדאגת לי אבל ישנת על הרצפה.. יהיו לך כאבי גב ואתה עוד מתאמן עם צאנגבין היונג ותכף חזרות-״ הוא התחיל.
״תרגע! אני אהיה בסדר! הכל בסדר , תפסיק לדאוג כל כך״ אמרתי וסתמתי את פיו עם ידי.
״לא כואב לך הגב?״ הוא שאל בערמומיות.
״לא״ עניתי.
״אתה משקר״ הוא קבע.
״מאיפה אתה יודע , לי יונגבוק?״ שאלתי בהתגרות.
״הרגע גירדת בצוואר , שיקרת!״ הוא קבע והפנה אליי אצבע מאשימה.
״אתה כל כך בטוח שאתה מכיר אותי?״ שאלתי והוא גיחך.
״שש שנים היונגין היונג , שש שנים!״ הוא צעק כאילו שזה הישג וצחקקתי.
״בסדר , ניצחת. הגב שלי מפורק״ הודתי והוא חייך חיוך ניצחון.
״ידעתי. יודע? אני צריך להיות בלש במקום איידול״ הוא אמר וצחקקתי.
״בסדר הבלש ליקס , האוכל היה טעים. תודה ששמרת לי״ אמרתי בכנות וליטפתי את שיערו.
״אה.. בכיף , דרך אגב! צאן היונג ביקש ממני להגיד לך להתארגן , אנחנו הולכים לאכול ארוחת צהריים בבניין של החברה״ הוא אמר והנהנתי כתודה לפני שיצא מהחדר.

| נ.מ - פליקס |

התחושות נהיות מוזרות בהרבה.. אני מתכוון , היונגין כמעט תמיד מלטף את השיער שלי כשאני עושה משהו טוב אבל הפעם זה הרגיש אחרת.
המצב הזה עם היונגין מעצבן , אני חושב יותר מידי ואני שונא את זה. אני אנסה להתעלם מזה.. כי בדיוק הגענו לחברה.
נכנסנו והמון להקות ואפילו חברים שלנו מילאו את החדר.
ניגשנו לחלקם , אמרנו שלום ודיברנו קצת , נצמדתי לצאן שפשוט דיבר עם אחד הממברים כשקלטתי בזווית העין ממברית מהלהקה החדשה של החברה מדברת עם היונגין.
היא מחייכת המון וגם הוא נראה די שמח וידידותי..
החלטתי להתעלם מהם כשהתקדמתי למינהו ונעמדתי לידו.

״מינהו היונג״ קראתי.
״כן?״ הוא שאל והביט בי.
״אני-״ התחלתי והוא קטע אותי.
״אתה שוב לא מרגיש טוב?״ הוא שאל בלחץ.
״לא.. זה לא זה , רק.. אתה יכול לשבת לידי כשנשב לאכול?״ שאלתי והוא הביט בי מבולבל.
״הכל בסדר? מה יש?״ הוא שאל.
״שום דבר.. פשוט יש כאן יותר מידי אנשים , הייתי רוצה פשוט לשבת ליד אחד מכם״ אמרתי בחצי אמת.
״אין בעיה.. אשב לידך״ הוא אמר וחייכתי כתודה.

״כולכם יכולים להתכבד , ארוחה נעימה!״ מנהל החברה אמר במיקרופון.
היונגין ניסה להתיישב לידי אך מיהרתי ותפסתי את מקומי ליד מינהו.
כולם קמו ומלאו את הצלחות שלהם כשהתיאבון שלי בכלל נעלם.
״מה אתה אוכל? אביא לך״ מינהו שאל והתיישב לידי כשהיונגין מולי ואני נשבע שזה גרוע יותר מלשבת לידו.
עיניו מנסות לתפוס את עיניי והשתדלתי להיות עסוק עם מינהו.
״זה בסדר.. אני לא רעב , תודה מינהו היונג״ אמרתי בחיוך.
״אתה בטוח? יש הרבה אוכל , אתה תהיה רעב אחרי זה״ הוא אמר וצאן שמע אותי וזעף.
״קח את הצלחת שלך ובוא איתי״ צאן אמר ומשך בידי למלא אוכל בצלחת.
״תודה צאן היונג״ הודתי לו והתיישבתי במקומי , אך הרעב אינו חזר אליי גם כשהבטתי באוכל שמולי.
״היונגין היונג!״ צעקה נשית התקרבה לשולחן שלנו. ממש יופי.
היונגין פנה להביט בה וחייך קלות , עוד. יותר. מעצבן.
״שלום לכולם.. סליחה על ההפרעה , בתיאבון״ היא אמרה וכולם הנהנו לה והיא פנתה במהירות להיונגין.
״לגבי השיחה שלנו קודם , תוכל לתת לי את המספר שלך כדי שנדבר על זה?״ היא שאלה וכאב בטן חד תקף אותי.
לא אכלתי כלום חוץ מארוחת בוקר כך שאין לי שמץ של מושג מאיפה זה הגיע שוב פעם.
״איייי!!!!״ צעקתי בחוזק ואחזתי את בטני.
מינהו שישב לידי נבהל וכך גם כל חבריי ללהקה , היונגין קם מכסאו במהירות והתכופף אליי.
״פאק.. שוב?? בוא נלך לבית חולים״ הוא אמר ואחז בזרועותיי והזזתי אותו ממני.
כשמינהו וצאן ראו את הסיטואציה הם מיהרו אליי.
״שיט.. מינהו קח אותו לרכב , אנחנו נוסעים לבית חולים״ צאן קבע ומינהו פנה לעזור לי לעמוד.
״יכול לעמוד? או שאני צריך להרים אותך?״ הוא שאל.
״איייי!!!!״ התקפלתי בשנית מכאבים ודמעות יצאו מעיניי.
״נו פאקק מינהו היונג! כמה פאקינג זמן?!״ היונגין צעק ולא נתן לאף אחד מאיתנו זמן לעכל ופשוט הרים אותי בידיו בתנוחת כלה היישר אל האוטו.
״היונגין תתקשר לסונגמין , תגיד לו שיסעו ישר הביתה , נגיע מאוחר יותר עם פליקס״ צאן הורה להיונגין שעשה זאת במהירות בזמן שישבתי לידו בוכה.
ברכב זה רק אני היונגין צאן ומינהו , כל השאר נסעו הביתה כהוראה של צאן.
״הגענו. מינהו או היונגין אחד מכם , תרימו אותו לשם כמה שיותר מהר״ צאן הורה והיונגין התכוון לאחוז בי כשתפסתי בחולצתו של מינהו.
״מינהו היונג..״ מלמלתי והוא ישר אסף אותי בידיו ורץ לתוך בית החולים.
היונגין וצאן בעקבותינו כשהדמעות עדיין ממשיכות לצאת.