- OUR DESTINY AS SOULMATES -

8

- פרק מספר 8 -
| נ.מ - גיסונג |

התקדמתי עם פליקס לכיוון הבית כי הוא גר קרוב אליי.. עד שהיינו צריכים להתפצל.
״תודה שבאת היום גיסונג.. היה לי ממש כיף״ פליקס אמר וחיבק אותי בחוזקה.
״תודה שהזמנת אותי , הם ממש נחמדים.. גם היונגין״ אמרתי והוא חייך.
״כן.. גם מינהו לא רע.. נכון?״ הוא שאל.
״אני מניח.. הוא כל כך מצחיק!״ אמרתי והוא גיחך.
״כן זה נכון.. אני עייף בטירוף , נדבר מחר גיסונג!״ הוא אמר לפני שחיבק אותי בפעם האחרונה והתפצלנו כל אחד לדרכו.

הלכתי כרגיל בסמטת השכונה שלי וכשהגעתי לאיזור של ביתו של השכן שלי.. הלב שלי דפק בחוזקה.
הראש שלי חזר בלופים: ״אל תבוא״ , ״אל תבוא״ , ״אל תבוא״.
אבל הוא בא.
השכן יצא לכיווני כשראה אותי בדרך הביתה והיה לבוש בחליפה הקבועה שלו. טרנינג שחור וקפוצון שחור שמסתיר את פניו.
״אה.. אל.. בבקשה״ מלמלתי בפחד בפעם הלא זוכר כמה.
הוא הצמיד אותי לקיר כרגיל והתחיל למשש את גופי.. אין לי מושג מאיפה היה לי את האומץ אבל פשוט דחפתי אותו ורצתי בבכי.
פתחתי את הטלפון שלי במהירות כשהידיים שלי רועדות בטירוף , התקשרתי אליו כאילו היה האדם היחיד שסמכתי עליו בעולם.

* מינהו - מחייג.. *
נו.. תענה כבר.. בבקשה..
״הלו״ הוא ענה.
״מינהו!״ צעקתי בריצה.
״גיסונג! הכל בסדר??״ הוא שאל בדאגה.
״מינהו! מינהו! הצילו!״ צעקתי כשהדמעות לא מפסיקות והשכן רודף אחריי.
המשכתי לרוץ כמה דקות והטלפון שלי נפל , לא היה לי אכפת ולא יכולתי לחזור לאחור..
הוא רדף אחריי ללא הפסקה , לא נשמתי יותר.. הלב שלי דפק בטירוף והדמעות לא מפסיקות לצאת.
רצתי במהירות בבכי דקות ארוכות כשנתקעתי לפתע בגוף שרירי ונבהלתי בטירוף. זה לא קורה נכון..? הוא לא תפס אותי.. אני לא רוצה לעבור את זה שוב.
״ששש.. זה רק אני.. תסתכל עליי״ הרמתי את ראשי באימה ומינהו נגלה לעיניי.
״מינהו!״ צעקתי בבכי וחיבקתי אותו בחוזקה כשהוא אחז בי וליטף את שיערי.
״ששש.. מה קרה? תספר לי״ הוא אמר כששניות אחדות לאחר מכן השכן הגיע אליי.
לא אוכל להסביר את הפחד שלי מהפרצוף שלו לעולם..
נבהלתי והמשכתי לבכות כשמינהו שם לב והדף אותי מאחוריו.
״אז אני מבין שהפעם האחרונה לא הספיקה לך.. חתיכת חלאה״ מינהו אמר בעצבים ואגרף את ידיו.
״מי אתה?!״ השכן צעק.
״מישהו שאם תתעסק עם הילד הזה.. יאכיל אותך בזין שלך לארוחת בוקר״ הוא אמר והתקרב אליו.
״אה.. אתה..״ השכן מלמל בפחד ורץ במהירות מהמקום.
נפלתי על הרצפה ונשמתי בכבדות.. לא יכולתי לעמוד בזה יותר.
״גיסונג!״ מינהו צעק ורץ אליי.
״היי.. תנשום עמוק.. הכל בסדר עכשיו״ הוא התכופף וחפן את פניי בידיו כשהביט בעיניי הדומעות.
״מינהו..״ מלמלתי את שמו שוב בבכי.
״ששש.. אתה בסדר , אני כאן״ הוא אמר ואסף אותי לחיבוק בחוזקה.
״אני לא רוצה שתשאר כאן״ הוא הביט בי וחפן את פניי.
״גם אני לא רוצה להשאר..״ אמרתי והוא ניקה את פניי הרטובות.
״תעבור לגור איתי״ הוא אמר לפתע.
״מינהו..״ התחלתי בהיסוס.
״בבקשה גיסונג , אל תסרב לי.. אני משתגע מדאגה , אני לא יודע מה קורה איתך כשאתה כאן.. זה לא בטוח״ הוא אמר והביט בעיניי בשכנוע.
״מה אעשה לגביו..?״ שאלתי.
״אתה? שום דבר. אבל אני אדאג שהוא ישלם על כל נגיעה מזוינת בגוף שלך , אני אדאג שהוא לא יגור כאן יותר.. ואז תוכל לחזור לכאן בסדר? אבל עד אז.. בוא אליי״ הוא אמר והנהנתי קלות והוא חיבק אותי בחוזקה.

אני לא יודע להסביר את זה.. כשהוא מחבק אותי אני מרגיש הכי בטוח בעולם.. אני לא מכיר אותו כמעט בכלל ועדיין מרגיש שהוא היחיד לסמוך עליו.. ואפילו התקשרתי אליו.. אני ברצינות מרגיש אליו דברים.

מינהו עזר לי להתרומם ואחז בידי כשהוביל אותנו לרכב השחור.
לאחר כמה רגעים הגענו לביתו.
הבית היה עצום.. פי עשר יותר משלי. יכולתי להבין שהוא מפורסם רק מהדרך בה הוא חי.
הבטתי סביבי וגופי רעד , התחושות מקודם עוד לא התעכלו ומחשבות המשיכו לרוץ בראשי.
״הכל בסדר עכשיו.. אתה בטוח כאן״ מינהו אמר כששם לב אליי וליטף את ראשי.
״תודה מינהו.. אני מצטער שאני נטל עכשיו״ אמרתי בעצב וחיבקתי אותו בחוזקה.
״אל תודה לי.. תודה לך שהסכמת להגיע לכאן , אתה בחיים לא נטל.. תפסיק לדבר ככה. אני ברצינות דואג לך״ הוא אמר כשאחז בי וחייכתי קלות.
״קדימה.. תעלה להתקלח ותנוח קצת.. אתה יכול להשתמש בבגדים שלי״ הוא אמר והנהנתי כתודה ועליתי למעלה.

זה לא מובן מאליו בכלל.. מינהו דואג לי כשהוא אפילו לא מכיר אותי.
אני מתכוון.. אנחנו נכיר לעומק יותר עם הזמן אבל בנתיים.. אני מעריך את זה מאוד.
יכולתי לראות שמינהו אדם טוב רק מלהביט בעיניים שלו בפעם הראשונה שנפגשנו.
אני סומך עליו.. הוא דאג לי עכשיו כמו שלא דאגו לי שנים וזה נעים להיות איתו..
אני מקווה שפשוט לא אצטרך להתקל בשכן שלי יותר.. עכשיו כשאני פה , היחיד שאני רוצה להתקל בו.. הוא מינהו.