- OUR DESTINY AS SOULMATES -

5

- פרק מספר 5 -
| נ.מ - פליקס |

התעוררתי הבוקר על מיטה זרה.. ונזכרתי שנשארתי לישון פה בהוראת היונגין.
צחצחתי שיניים , שטפתי פנים , התלבשתי ויצאתי מהחדר.
״בוקר טוב לך״ היונגין אמר כשהכין לעצמו קפה.
״בוקר טוב״ אמרתי ונעמדתי מולו.
״ליקסי-״
״ג׳יני-״
שנינו התחלנו בו זמנית וגיחכנו.
״אתה יכול להיות ראשון..״ היונגין אמר והנהנתי.
״תשמע.. אני מצטער שנשארתי כאן הלילה.. זה בטח לא היה נוח כל כך ויש לך הרבה עבודה ואולי גם זוגיות.. זה לא מתאים״ אמרתי בכנות ושיחקתי באצבעותיי.
״אייש.. על איזה שטויות אתה מדבר על הבוקר?״ הוא נאנח ובלגן את שיערי.
״אני זה שהצעתי לך להשאר כאן.. אם זה לא היה נוח לא הייתי מציע את זה , חוץ מזה.. שאין לי שום זוגיות. אף אחד לא גר פה חוץ ממני וממינהו שבא מידי פעם לישון כאן״ הוא אמר והנהנתי בהבנה.
״לא התראנו המון שנים..״ אמרתי בשקט.
״זה נכון.. אני עדיין בשוק שאתה מולי״ הוא אמר וחייכתי קלות.
״גם אני לא מאמין לזה.. מה שלום ההורים שלך?״ שאלתי.
״הם בסדר.. ומה עם שלך?״ הוא שאל.
״כרגיל.. הם גם בסדר , אבל אני לא מאמין שהצלחת כל כך היונגין״ אמרתי בכנות ובחנתי את מראהו המשובח כשהוא לבש חליפה שחורה וייצוגית.
״הו.. עד כדי כך לא האמנת בי?״ הוא שאל כשהתיישבתי בכיסא והוא התיישב לידי.
״זה לא ככה.. תמיד ידעתי שתצליח בעתיד.. אבל כשאני רואה את זה קורה , אני מרגיש גאה.. אתה נראה טוב היונגין״ הסברתי בכנות.
״נראה טוב בעיניך.. לי פליקס?״ הוא שאל בהתגרות והתקרב לפניי , הלב שלי פעם בצורה לא מוסברת ומיהרתי להגיב.
״אייש! סחטן מחמאות״ אמרתי והכתי את כתפו והוא גיחך.

לקרוא למראה של היונגין ׳טוב׳ זאת העלבה.
היונגין נראה פשוט מדהים.
גם בילדות שלנו הוא היה יפה אבל הוא גדל ונהיה הגבר הכי יפה שראיתי בחיי. אני יכול להבין את הסיבה שהוא דוגמן.

״במה אתה בוהה?״ הוא שאל והוציא אותי ממחשבותיי.
״אה.. הארכת את השיער״ אמרתי והבטתי בשיערו החום והארוך.
״זה נכון.. מה אתה אומר? שאאסוף אותו לקוקו או שאשאיר פזור? אני צריך ללכת עוד מעט לפגישה״ הוא שאל וגיחכתי.
״מה כל כך מצחיק אותך?״ הוא שאל.
״אתה חושב שאני הספר שלך?״ אמרתי בצחקוק.
״הו.. אתה רשע! אני בסך הכל מתייעץ איתך״ הוא אמר בטון נעלב.
״אוקיי בסדר! אני חושב.. שתאסוף אותו״ אמרתי והוא חייך קלות ואסף את שיערו לקוקו והוציא את הקצוות הקדמיים של שיערו.
אני מתחרט שאמרתי לו את זה עכשיו.. הוא נראה יפה פי עשר.
״נו? זה נראה בסדר?״ הוא שאל והביט במראה.
״בסדר..? זה נראה מדהים..״ מלמלתי לעצמי בשקט.
״מה אמרת?״ הוא שאל והביט בי.
״שזה נראה טוב״ תיקנתי במהירות והוא הנהן בחיוך.
״אז.. אני יוצא לפגישה , אתה נשאר?״ הוא שאל.
״לא.. אני אפגוש את גיסונג בנתיים..״ אמרתי.
״ממ.. בסדר , תעדכן אותי שתסיים״ הוא אמר וכיווצתי את גבותיי.
״הא? למה?״ שאלתי ללא הבנה.
״נלך לאכול משהו.. רוצה?״ הוא שאל בחיוך.
״אוכל? אני תמיד רוצה!״ צעקתי והוא צחקק ובלגן את שיערי.
״אז קבענו..״ הוא אמר ופתח את דלת הבית.
״אה.. רגע!״ אמרתי והוא הסתובב להביט בי.
״מה קרה?״ הוא שאל.
״אה.. אין לי את המספר שלך״ אמרתי במבוכה.
״אייש.. אני לעולם לא אסלח להם על שהפרידו אותנו בגיל כזה קטן..״ הוא אמר וליבי שוב דפק בחוזקה.
״בכל אופן , תן לי את הטלפון שלך״ הוא אמר ונתתי לו אותו במהירות כשהוא הכניס את הטלפון שלו והחזיר לי.
״זהו זה.. עוד משהו חסר?״ הוא שאל והנדתי לשלילה בראשי.
״אז קדימה.. בוא נלך״ הוא אמר והנהנתי כשיצאנו מהבית והתפצלנו כל אחד לדרכו.

לבלות יום עם היונגין.. זה היה מוזר. אני זוכר אותו כחבר הכי טוב שלי , היינו חוגגים ימי הולדת ביחד.. הולכים לגן ביחד.. ואפילו ישנים אחד אצל השני.
לראות אותו בוגר כל כך פתאום.. הופך מילד לגבר , זה שונה בטירוף.
אבל כשראיתי אותו בפעם הראשונה.. תמונות הילדות שלנו רצו לי בראש. זכרתי את פניו כמו דיוקן מדויק.
אין סיכוי שהייתי יכול לשכוח אותו , אפילו במהלך כל השנים האלו.. לא יכלתי לשכוח אותו.
לא יכולתי גם ליצור איתו קשר כי לא הייתה לי דרך.. ההורים שלי התחמקו כמעט מכל שאלה שהייתה לי לגביו אז זה היה אבוד מראש.
תודה לאל שאני גר לבד עכשיו.. שעזבתי את הבית של ההורים וששוב פגשתי את היונגין.
הלוואי שנצליח לשמור על החברות שהייתה לנו..
הוא היה חשוב לי מאוד.. הוא עדיין חשוב לי.