סהר

סהר- פרק 2

אני נשכבת על יריעות העורות שמשמשות לי כמיטה ומסתכלת על החריטה שחרטתי על הקיר מעליי. ציירתי עליו את הירח כדי שגם כשיהיה יום גשום כמו היום, שבו אני לא יכולה לישון תחת כיפת השמיים, אצליח לראות אותו ולדמיין את האור היפה שלו זורח. אני מקרבת את העששית הקטנה, שככל הנראה אבא הדליק לפני שהגעתי, מוציאה את הקלף מהנרתיק שלי ופותחת אותו בדיוק במקום שבו הפסקתי.

"שוב את קוראת בלילות?" קולו של אבישי מבהיל אותי. 

לא שמעתי שהוא נכנס מרוב שהייתי שקועה בכתב שלפניי. "לא אמרתי לך שקריאה בחושך תהרוס לך את הראייה?" הוא נוזף בי, אבל בקול רך, דואג.

אני מתרוממת לישיבה. "למה אתה כאן, באמצע הלילה?" אני שואלת.

הוא מחייך חיוך יפה שממס את רוב הנשים במחנה. כולם חושבים שאשתו היא בת המזל במחנה, ונראה שכולם צודקים. אי אפשר לומר על אבישי משהו שלילי. הוא אדיב, רחום, ולוחם בכל רמ"ח איבריו. ונוסף על כל זה, אלוהים חנן אותו ביופי עוצר נשימה. עיניו חומות גדולות ומשדרות חום, הלסת המרובעת שלו נוקשה בעלת זוויות חדות, וגופו בנוי לתלפיות בזכות היותו לוחם מאומן. ועם כל זה, אני לא מצליחה לפתוח את ליבי אליו.

"אני מבין שאבא שלך לא הספיק לדבר איתך," הוא מרשה לעצמו להתיישב לצידי, אבל במרחק ראוי שלא גורם לי להרגיש אי־נוחות, על אף גודלה הקטן של הבקתה. אני לא מגיבה לדבריו ונותנת לו להמשיך לדבר כשאני כבר יודעת מה הוא הולך לומר. "אבא שלך הסכים לתת לי אותך לאישה." אני נוחרת בבוז. "סהר, בבקשה." הוא מושיט את ידו כדי לסובב את פניי אליו ואני נותנת לו. "אני מבטיח שאעשה אותך מאושרת. אני אגן עלייך, על הילדים שלנו. אני אעשה הכול כדי ש –"

"כדי שמה? שאהיה האישה הצייתנית שיושבת בבקתה שלך ושל אשתך ומגדלת לך את הילדים?" אני מתרחקת מעט לאחור ומגע ידו בפניי מתנתק, אבל עדיין נועצת את מבטי בשלו. "האישה השנייה," אני אומרת בבוז.

"אני לא אתן לך להרגיש שנייה לה. את תמיד תהיי הבחירה הראשונה שלי."

"אבל זה לא נכון! כי יש לך אישה שבה בחרת ראשונה." אני כועסת. "אתה יודע שאני לא רוצה להיות אשתך, ובכל זאת הלכת לאבי וביקשת את ידי."

"אביך היה יכול לסרב לבקשתי, אבל הוא יודע בדיוק כמו מור דודך שזה הצעד החכם ביותר עבורך."

"תבטל את זה, אבישי. תגיד לאבי שחזרת בך," אני מבקשת ממנו. אולי אם אפנה ללב שלו, שאני יודעת שקיים ופועם מתחת לחזה שלו, אולי הוא יצליח לשנות את העתיד שאני לא מאחלת לעצמי.

"אני לא יכול." אני יכולה לשמוע את הנוקשות בדבריו.

"למה לא?"

"כי אני אוהב אותך."

"אתה אוהב את איך שאני נראית." זה לא סוד. "אתה לא מכיר אותי כדי לאהוב אותי," אני מרימה את הקול.

"אני מכיר אותך מאז היית ילדה," גם הוא מרים את הקול.

אני נושפת בייאוש. "אני לא אהיה מאושרת איתך."

"אני חולק עלייך." שוב הוא מנסה להתקרב אליי, אבל אני מושכת את גופי לאחור. "תני לי להוכיח לך שאת טועה. אני אגרום לך להתאהב בי. אני אהפוך אותך לאישה מאושרת."

"אבישי, בבקשה, תנסה ל –"

"מור! מישהו ראה את מור? יש פולשים!" קול רם נשמע מחוץ לבקתה. אבישי מזנק על רגליו.

"תישארי כאן. אל תסכני את עצמך," הוא פוקד עליי ובלי לחכות לתגובה שלי יוצא מהבקתה.

צעקות נשמעות בחוץ. חיכוך והתנגשות של מתכות החרבות מהדהדים מכל כיוון ואני מתכווצת ומחבקת את עצמי, מחכה שהקרב ייגמר כדי שאוכל לצאת ולטפל בפצועים, אבל אז אני שומעת את הצעקה של אימי. אני לא מצייתת לפקודתו של אבישי, יוצאת מחוץ לבקתה ונתקלת פנים אל פנים ברוצח של ההורים שלי, באביר מממלכת פרס.