סהר

ראש- פרק 10

"את חושבת שאת יכולה לפגוע בי?" אני מגחך, היא רואה את הבדלי הממדים בינינו או שהיא עיוורת לחלוטין?

"כשאתה ככה, לא. אבל כן יכולתי לפגוע בך כשהיית מחוסר הכרה. גם יכולתי להשאיר אותך להירקב ביער." יש משהו במה שהיא אומרת ואני מוריד את החרב. כך או כך לא אזדקק לחרב כדי להשתלט על היצור הקטן והשברירי הזה שמולי. "עכשיו תשכב כדי שאוכל לבדוק אותך." היא מצביעה על המיטה ואני מתיישב עליה ומכריח את עצמי לא להראות את הכאב שאני חש.

אני נשכב, מניח את החרב בצד, והיא מתיישבת על ברכיה על הרצפה לצידי. היא רוכנת קדימה וחלק משערה הארוך מכסה את פניה ומפריע לה. היא מזדקפת, אוספת את שערה באופן מרושל וחוזרת לרכון על הפציעה שלי. אני לא זז כשהיא פותחת את החבישה. היא עדינה ואני כמעט לא מרגיש את המגע שלה.

"אחד התפרים נפתח לך," היא מודיעה לי, כאילו מאשימה אותי בנזק שעשיתי. היא באמת מאשימה אותי. "אצטרך לתפור אותו שוב." היא מתיישבת לאחור על עקביה, ולא עושה שום פעולה שמעידה על זה שהיא הולכת לתפור אותי שוב.

"בסדר," אני אומר כי אולי היא מחכה להסכמה שלי?

"אני לא מתכוונת לתפור אותך בלי שתהיה קשור," היא אומרת ואני צוחק.

"מה?"

"אני רצינית. בפעם הקודמת כמעט תלשת את השיער שלי מהראש."

אני מפסיק לצחוק. באמת? "אני לא אכאיב לך בזמן שאת מטפלת בי, את יכולה להיות רגועה," אני אומר לה.

"אני בספק, תפירה של מקום פגוע מכאיבה ואני לא יודעת אם תצליח להתאפק."

"אני אצליח. את יכולה לסמוך עליי," אני שוב אומר, אבל היא לא משתכנעת. "לא אתן לך לקשור אותי," אני מבהיר באופן שלא משתמע לשני פנים.

"אז תישאר פצוע ותיתן לפצע להזדהם שוב."

"למה את חייבת להיות עקשנית כל כך? אמרתי שלא אפגע בך."

"כן, רק שאני לא סומכת עליך." אני חורק את שיניי ומתאפק לא להכאיב לה.

"את רומזת שאי אפשר לסמוך עליי?"

"אני לא רומזת שום דבר, אני אומרת שאני לא מכירה אותך ואני לא סומכת על דברים שאנשים שאני לא מכירה אומרים." היא נראית רותחת. היא זאת שעצבנית?

"ההורים שלךְ לא עשו עבודה טובה כשלימדו אותך נימוסים." אני בטוח שנערה חצופה כזאת לא הייתה שורדת בחצר המלוכה.

"ההורים שלי לא הספיקו ללמד אותי נימוסים כי אביר כמוך מצבא שושן רצח אותם."

היא מפתיעה אותי.

"ובכל זאת גררת אותי לכאן וטיפלת בי. למה?"

היא נושפת בתסכול. "אני לא רוצה לדבר על זה. אתה רוצה שאתקן את התפר או לא?"