"תעזוב אותה." זה קולו של רַאש? האביר מייד משחרר את האחיזה בראשי ואני מרימה אותו אל הגבר שעומד מולי, אל פניו של רַאש, שמבטו נעשה אכזרי ברגע שהוא רואה את פניי. איך יכול להיות שהוא לא מודאג? יכול להיות שהוא תכנן את הכול? יכול להיות שבזמן שאני הייתי עסוקה בתפקידיי במחנה הוא הלך וסיפר לחבריו איפה הוא נמצא כדי שיבואו למחנה שלנו? "מי עשה את זה?" הוא שואל בקול מאיים.
"הבאת לכאן את אבירי המלך. שיקרת לי," אני אומרת במקום לענות לו.
"זה האיש שהיית אמורה להתחתן איתו?" הוא שואל בלי להתייחס למה שאמרתי.
"זה לא עניינך," אני מסננת מבין שיניי החשוקות. אם הוא לא היה יוצא מהבקתה, אבישי לא היה רואה אותו ולא היה מכה אותי, ועכשיו המלך ואביריו נמצאים במחנה שלנו.
מה חשבתי? שהוא יבגוד במלך שלו? שהוא יקיים את ההבטחה להתרחק מהכפר שלי? הרי הוא הגן על מעשיו של המלך בלי למצמץ. למה חשבתי שהוא יעז לצאת נגד האיש שיכול להרוס את חייו בנקישת אצבעות?
"אדוני המלך, תסלח לה. היא... היא לא התכוונה לדבר ככה." מור ממהר להתערב ולהתקרב אלינו.
"מלך?" אני שואלת בהלם. יכול להיות שמור פנה עכשיו לרַאש בתואר 'מלך'?
"אני דווקא חושב שהיא התכוונה לכל מילה שהיא אמרה." רַאש מסתכל על מור. "תביאו אליי את אבישי," הוא פוקד.
מור מתכוון להתחנן על חייו של אבישי, אני יודעת את זה כי למור אכפת מכל אחד ואחת במחנה הזה. רַאש, שמבין כמוני שהוא מתכוון להתחנן על חייו של אבישי, מרים את חרבו ומכוון את הלהב לגרונו של מור.
"בבקשה, לא," אני צועקת בבהלה. "אתה כופר בטובה שעשיתי לך. הצלתי את החיים שלך ואתה גומל לי בזה שאתה רוצה לקחת את החיים של בן המשפחה היחיד שנותר לי?" אני מחניקה את הדמעות, עדיין יושבת על ברכיי, חסרת אונים מולו ומול האבירים שלו, אבל אני לא מתכוונת לתת לחוסר האונים הזה להשתלט עליי. אעשה הכול כדי להוציא מכאן את כולם ללא פגע. "הבטחת שהמחנה שלנו מוגן. הבטחת לי," אני לוחשת כדי שרק הוא ישמע אותי. "ההבטחה שלך לא שווה כלום!" הוא מתקרב אליי, אוחז בגרוני ביד אחת ובמותן שלי ביד השנייה, שאוחזת גם בחרב, ומרים אותי על רגליי.
"תני כבוד למלך שלך, אני לא רוצה להעניש אותך סתם," רַאש מסנן לעברי.
אני מתכוונת לומר לו ללכת לעזאזל, אבל היד שלו שאוחזת בגרון שלי תופסת את השרשרת שקיבלתי מאימי והוא מושך אותה מצווארי. "זה יסתום את הפה שלך. אם תעשי או תאמרי משהו שאני לא אוהב, תמצאי את השרשרת הזאת בקרקעית הנהר." אני משתתקת. הוא יודע כמה השרשרת חשובה לי. ברגע שהוא מקבל את מה שהוא רוצה הוא עוזב אותי ומסתובב. "תביאו לכאן את אבישי," רַאש מרים את קולו ולוחמים מהמחנה מצייתים לו ודוחפים את אבישי קדימה. רַאש מתקרב אליו. "אתה עשית את זה?" הוא מצביע על הפנים הפצועות שלי.
"ראיתי גבר אחר יוצא מהבקתה שלה," אבישי מסנן בזעם. "היא זונה והיא קיבלה את מה שמגיע -"
עוד לפני שהוא מסיים את המשפט רַאש משסף את גרונו. צרחה בוקעת מגרוני, לא כי אני מצטערת על האדם האיום הזה, אלא כי יש לו ילדים ואישה, ולא יהיה מי שידאג להם עכשיו. אשתו של אבישי מתחילה לצעוק והילדים מתחילים לבכות. הוא שיקר לי.
"מלכי." איש בעל עיניים שמביעות כל כך הרבה רוע ושנאה עומד לצד רַאש ומסתכל עליי בחיוך מטריד. "ניחשנו שאתה נמצא כאן לפי סימני הגרירה על האדמה לכיוון המחנה." רַאש לא מגיב לדבריו של האיש הרע, מבטו לא זז ממני. "למה שלא נהרוג את כולם? נשרוף את הכפר הזה, וזו תהיה אזהרה לכל כפרי המורדים באזור."
"לא!" אני צועקת בבהלה.
YOU ARE READING
סהר
Romance"אתה חושב שתשרוד את התנאים האלה אדוני?" היא מקניטה. "ישנתי לידך במשך ימים שלמים ושרדתי, מה זה בשבילי מעט אבנים?"
