הדלת נפתחת אחרי כמה רגעים ואבישי נכנס בפנים שמבהירות לי שאני בצרות צרורות.
"מי זה היה?" הוא לא מחכה לתשובה ומתנפל עליי. "פרוצה!" הוא שואג, "מי זה היה?" הוא מרים אותי מהשמלה שלי וזורק אותי על הפרגוד שנופל ואני מתגלגלת על הרצפה.
"אבישי, מה... מה אתה עושה?" אני שואלת בבלבול, בפחד.
"באתי לכאן כדי להציל אותך ומה אני רואה? גבר אחר. ראיתי את הגבר שאת שוכבת איתו יוצא מהבקתה שלך," הוא צועק. "עכשיו אני מבין למה את לא רוצה להתחתן. את בכלל לא בתולה. נתת את הבתולים שלך לגבר אחר." הוא מכה בפניי בחוזקה בגב כף ידו.
"אבישי, תפסיק. למה אתה מתנהג ככה?" אני לא מצליחה לשלוט בדמעות הכאב. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר."
הוא מרים אותי שוב מהשמלה, שמוכתמת בדם שכנראה יורד ממקום כלשהו בגופי. "מי זה היה?"
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר," אני גונחת. הפנים שלי פועמות בכאב חד.
"שקרנית, הוא לבש בגדי לוחמים. מי זה היה מהלוחמים?" הוא מכה אותי שוב בפניי.
"מור!" אני צורחת בכל הכוח. "עזור לי!" אבל אני יודעת שהוא לא יכול לבוא כי הוא ודאי עסוק בלחימה באבירי המלך שפושטים על הכפר שלנו.
"אבישי, הם תוקפים את הבקתות של המשפחות," מישהו צועק, ואבישי מבין שתוקפים את האזור שבו גרים אשתו וילדיו. הוא עוזב אותי על הרצפה ורץ במהירות אל המשפחה שלו.
אני רועדת כשהרוח הקרה של הלילה חודרת ממפתן הדלת שנשארה פתוחה. אני מתרוממת כי למזלי אבישי לא פגע בשום איבר חיוני. פניי נפצעו, אבל הן יחלימו.
"תוציאו אותה," אחד המפקדים צועק לכיווני כשהוא מבחין בי. או לפחות אני חושבת שזה אחד המפקדים כי במילה אחת שלו מסתערים שני גברים לכיווני.
"תחפשו את המלך," אחר צועק בפקודה.
אש מתחילה לבעור במחנה ובהלה גדולה משתלטת עליי.
בעיני רוחי אני יכולה לראות את ההורים שלי עומדים במרכז המחנה, האביר בגלימה האדומה כדם משסף את הגרון של אבי ואז את של אימי הבוכה על גופתו.
אני צורחת כשהאבירים אוחזים בי וגוררים אותי מחוץ לבקתה באלימות, ונאבקת באחיזתם. "תניחו לי," אני צועקת, המכות של אבישי החלישו אותי והם גוררים אותי ביתר קלות מחוץ לבקתה.
צרחות, דם ותימרות עשן. הכול חולף מולי באיטיות. דמעות זולגות על לחיי ואני לא מצליחה לעצור אותן. עיניי מצטלבות עם עיניו של מור, שאביר שושן מצמיד חרב לצווארו. אני יכולה לנחש שמור נמצא בחלק הזה של המחנה כי הוא בא להגן עליי.
"זה מספיק!" אני שומעת שאגה גברית. "תעצרו את ההרג מייד!"
"המלך! תורידו את כולם על הברכיים," צעקה גברית נוספת נשמעת.
האביר שאוחז בי מוריד אותי על ברכיי לצד עוד מיושבי המחנה. אני מצליחה לראות את מור בזווית עיניי מורד גם כן על ברכיו. הראש שלי מוצמד אל האדמה והעפר שורט את מצחי מהאחיזה הנוקשה של האביר שגם הוא יורד על ברכיו.
"מי המנהיג של הכפר הזה?" אני לא מצליחה להבין מי מדבר בגלל הרעש של האש, הרוח והדופק החזק של ליבי באוזניי.
"אני, אדוני המלך." אני שומעת את מור, יודעת שהוא לא ייתן לאף אחד לשאת באחריות במקומו.
"תביאו אותו אל המלך," מישהו אומר. אני רואה בקושי את מור נגרר על העפר ואז טווח הראייה שלי נעשה מוגבל.
"בבקשה, אדוני, אל תפגעו באף אחד. אנחנו נאמנים לך," מור אומר.
אני לא שומעת תשובה, אבל אני כן שומעת צעדים מתקרבים אליי.
"תעזוב אותה." זה קולו של רַאש?
YOU ARE READING
סהר
Romance"אתה חושב שתשרוד את התנאים האלה אדוני?" היא מקניטה. "ישנתי לידך במשך ימים שלמים ושרדתי, מה זה בשבילי מעט אבנים?"
