סהר

ראש- פרק 18

"הכנתי תיק כדי לברוח, אבל אני לא חושבת שאוכל לשרוד לבד. גברים הם טורפים ואנחנו הטרף שלהם." היא לא טועה.

"מה ארזת בתיק?" אני מנסה לשנות נושא כדי שהיא תפסיק לבכות. אין סיבה לבכי הזה כי אני מתכוון לקחת אותה איתי והיא לא תיאלץ להתחתן עם מישהו שהוא לא אני, כמו שהיא לא תצטרך לשרוד לבד.

"נאד מים, סכין, אבני אש, הקלף שלי וזהו."

"איזה קלף?" אני מסתקרן.

"הקלף שאני קוראת בכל פעם שקשה לי. אני בורחת אליו."

"את יודעת לקרוא?" היא מפתיעה אותי. אין הרבה נשים שיודעות קרוא וכתוב, בטח לא ממעמד נמוך.

"כן, אני קוראת אותו כל הזמן."

"מה כתוב בו?"

היא מושיטה את ידה אל נרתיק שלא שמתי לב אליו קודם, מוציאה מתוכו קלף מגולגל ונותנת לי. "רק תהיה זהיר כדי שלא ייקרע, הוא די ישן," היא אומרת.

"את יכולה להקריא לי?"

"אה, חשבתי שאבירים יודעים ל... סליחה, כמובן. אקרא עבורך," היא אומרת. אני לא מתקן אותה. מובן שאני יודע לקרוא ולכתוב, אבל אני רוצה לשמוע אותה מספרת לי.

היא פותחת את הקלף, מקרבת את העששית ומתחילה להסביר לי, "הסיפור מתרחש בזמן מלחמה בין שתי ממלכות, ומתמקד בממלכה אחת מבין השתיים. מסופר ששלט שם מלך בשם דוד. הוא ישב במרפסת הארמון שלו באחד מהערבים וראה אישה רוחצת על גג הבית שלה. הארמון היה גבוה יותר ולכן הוא יכול היה לראות את גגות הבתים. הוא אהב את המראה שלה ושלח את המשרת שלו להביא אותה אליו." היא מסתובבת על גבה ומסתכלת על הקלף. נראית מרוכזת כל כך.

אני לוקח ממנה את העששית ומניח בצד. "אני בטוח שקראת את הסיפור הזה פעמים רבות ואת יכולה לספר לי אותו."

סהר מהנהנת, מחזירה את הקלף לנרתיק וממשיכה לספר לי. "לאישה קראו בת שבע, היא הייתה נשואה, אבל באותו זמן היא ובעלה נפרדו. בעלה נתן לה גט על תנאי מפני שהוא יצא למלחמה."

"גט על תנאי? מה זה?"

"זה אומר שאם הגבר נעלם בזמן המלחמה אז האישה נחשבת למגורשת."

"למה הוא עשה את זה?"

"כדי שהאישה לא תישאר בקשרי נישואין עם הבעל אם הוא לא יחזור מהמלחמה. הרי בעלה היה לוחם," היא מסבירה.

"הבנתי, תמשיכי."

"המלך התאהב בה ממבט ראשון ורצה אותה לעצמו והוא גם יכול היה לקבל אותה כי הוא המלך ויכול לעשות כרצונו." את המשפט האחרון היא לא אוהבת ואפשר לשמוע את זה בטון שלה שהופך למהיר יותר.

"בת שבע אהבה אותו?" אני שואל.

"היא... כן. היא אהבה את המלך שלה." היא נראית בהתחלה לא החלטית. "בסופו של דבר היא אהבה את דוד מאוד." בזה היא בטוחה. אני מהנהן והיא ממשיכה. "באותו הלילה הם אהבו."

"אהבו?" אני שואל בחיוך.

"כלומר... אתה יודע... מה שגבר ואישה שאוהבים עושים," היא מסבירה במבוכה.

"את מתכוונת שהם שכבו?"

"אני מתכוונת שהם אהבו." היא מתעקשת על המונח המגוחך שלה.

"את יודעת שלא רק אנשים שאוהבים עושים את זה, נכון?"

"אני לא רוצה לדבר על זה. בטח שלא איתך."

"בטח שלא איתי?"

"אוף, אפשר להמשיך? או שאתה רוצה להתעכב על הפרט השולי הזה."

"אין שום דבר שולי בלשכב עם אישה."

"אתה בלתי נסבל, אתה יודע את זה?"

"למה?"

"כי אתה הופך את הסיפור לגס והמוני."

"את צודקת. אני רוצה לשמוע, תמשיכי."

היא מתרצה וממשיכה. "בכל אופן, הם אהבו ובת שבע נכנסה להיריון. דוד נבהל כי אומנם היא הייתה באותה תקופה גרושה, אבל בעלה נחשב לאחד מגיבורי המלחמה שלו והוא לא רצה שתהיה שערורייה, אז הוא ביקש שיחזור לממלכה. ברגע שהגרוש שלה חזר, המלך ביקש ממנו ללכת לאשתו ולנוח."

"הגיוני, כך הם יאהבו," אני משתמש במונח שלה, "ואז הבעל יחשוב שהתינוק שלו."

"כן. רק שהוא לא הלך לאשתו ובמקום זאת הוא נשאר בארמון. אז המלך פנה אליו ושאל אותו למה הוא לא הולך לאשתו והוא השיב שהוא לא יכול ללכת להיות עם אשתו כשהלוחמים עדיין בשדה הקרב."

"כלומר הוא סירב פקודה למלך שלו." אני מפרש.

"בדיוק. ודוד המלך שלח אותו בחזרה עם איגרת למפקד שלו שמשום שהוא סירב פקודה הוא צריך להיענש ולהיות בחזית המלחמה."

"כלומר דן אותו לעונש מוות."

"כן. וזה מה שקרה. הגרוש של בת שבע מת במלחמה. בינתיים התינוק גדל ברחמה והיה הנחמה שלה, אבל כשהגיע מועד הלידה התינוק נולד ללא רוח חיים. היא הייתה בצער גדול. המלך, שהיה אכפת לו מהאישה שהוא אוהב, התחתן איתה, ניחם אותה והיא שוב נכנסה להיריון."

"היא הייתה אישה יחידה?" אני שואל.

"לא, היו לדוד נשים נוספות," היא משיבה.

"והוא כן אהב אותה."

"כן."

"אז למה את לא רוצה להיות כמו בת שבע?"

היא מסירה את מבטה מהתקרה ומסתכלת עליי. "לבת שבע לא הייתה ברירה. היא הייתה חייבת להתחתן עם המלך, אחרת גם היא הייתה נחשבת למורדת במלכות. אבל אני לא צריכה להתחתן עם אבישי. הוא לא מלך והוא לא יכול להכריח אותי." היא מגוננת על הבחירה שלה.

"אני מבין, אז רק כדי להבהיר לעצמי, אם אבישי היה מלך, כן היית מתחתנת איתו?"

"אם זאת הייתה פקודה, סביר להניח שכן."