אני מתעורר בגלל טריקת דלת. חשוך בבקתה והקור של החורף חודר לתוכה. השמיכה שמכסה אותי, שלא הייתה עליי כשנרדמתי, לא מחממת אותי ואני רועד. הבחורה מופיעה והיא עוטה גלימה. היא בוחנת אותי כמה רגעים, מורידה את הגלימה ומכסה אותי בה. היא יורדת על ברכיה ונוגעת בזרועותיי. המגע שלה חם ונעים.
"אתה קפוא." היא מנסה לכסות אותי טוב יותר, אבל היריעות האלה לא מספיקות מכיוון שאני גבוה יותר ממנה. במקום שהיא תשים שמיכה על שמיכה היא הייתה חייבת לשים שמיכה אחת על החלק התחתון של גופי ואחת על החלק העליון. הרוח משתוללת בחוץ והקור אכזרי. היא נראית אובדת עצות.
"אני מניח שאת לא יכולה להוציא אותי למדורה שבוערת בחוץ." אני רועד כשאני אומר את זה.
"אם יראו אותך, אתה תיחשב כמת," היא משיבה. היא גם לא יכולה להדליק בתוך בקתת עץ מדורה כי אז נישרף שנינו בעודנו בחיים. הגלימה שלה דקה ולא עוזרת.
"איפה הגלימה שלי?" אני שואל.
"היא הייתה קרועה לגמרי כי בעזרתה גררתי אותך לכאן, אז נפטרתי ממנה," היא אומרת ואני מבין שאני בבעיה. יש סיכוי שהקור הוא שיהרוג אותי. "אני חייבת למצוא דרך לחמם אותך." היא נשמעת מתוחה. אני לא מצליח להבין למה החיים שלי חשובים לה כל כך? היא לא מוצאת שום דבר נוסף לכסות אותי בו ואני מניח שהשמיכות שלה קצובות כמו האוכל שלה. אני מסתכל עליה. בחושך כמו באור היא יפהפייה אמיתית.
"תודה על שניסית להציל אותי." אני מחייך אליה.
היא לא מגיבה. במקום היא לוקחת ממני את הגלימה שלה, הולכת מאחורי הפרגוד וכשהיא חוזרת היא עטופה בה. היא מרימה את השמיכה שמכסה אותי ונשכבת לצידי.
"תעצום את העיניים," היא פוקדת ואני מציית.
רק אחרי שאני עוצם את עיניי היא מורידה את הגלימה ומכסה את גופי בגופה. לעזאזל, מלבד כותונת דקה היא כמעט עירומה. היא מכסה את שנינו היטב ונזהרת על הפציעה שלי. חום גופה הוא הקלה עצומה. תוך כמה רגעים אני מרגיש את הרעד בגופי נרגע, וכשחולפים עוד כמה רגעים אני כבר נרגע לגמרי. אני פוקח את עיניי ומסתכל על תקרת הבקתה. בצד, בחלק שבו מונחים כמה ענפים, במקום שככל הנראה היה פעם גג שנעקר, אני יכול לראות את הירח המלא זוהר.
"אני לא יודע למה את עושה את זה, אבל אני נשבע שאתגמל אותך," אני אומר בשקט.
"התגמול היחידי שאני צריכה ממך זה שלא תחשוף את עצמך, ושאחרי שתבריא תצא מכאן בלי שיבחינו בך," היא משיבה.
זה לא יקרה. אוודא שהיא לא תהיה רעבה לעולם. אוודא שלא יהיה לה קר ואוודא שהיא תחיה חיי מותרות.
"למה הנוכחות שלי כאן מסכנת אותך? אני יכול לנחש שמדובר במחנה מורדים, אבל את לא כמותם. את לא האויבת שלי."
"פה אתה טועה."
YOU ARE READING
סהר
Romance"אתה חושב שתשרוד את התנאים האלה אדוני?" היא מקניטה. "ישנתי לידך במשך ימים שלמים ושרדתי, מה זה בשבילי מעט אבנים?"
