הימים חולפים במהירות כשלא רוצים שיום מסוים יגיע. בעוד יומיים בלבד אני אמורה להינשא לאבישי. לא נפגשתי איתו מאז אותה פעם אחרונה כשניסה להתנצל, והוא גם לא חסר לי. אני מסתכלת על רַאש מפעיל את השרירים כדי לחזק אותם.
זה כל מה שהוא עושה מרגע שהתחיל להרגיש טוב יותר. הוא אומר שהוא יוצא מדעתו מרוב שיעמום בתוך הבקתה ומבקש ממני להישאר איתו יותר זמן בשעות היום. אבל אם אעשה זאת, אמשוך תשומת לב לא רצויה ואני לא יכולה להסתכן שיגלו אותו אצלי בבקתה.
"עוד מעט אתה תחזור לשושן. הכנתי לך את כל מה שאתה צריך לדרך," אני אומרת. לא אשקר שקצת מציק לי שלא אראה אותו שוב.
"אם המרפאה מאשרת, אני אשמח," הוא אומר בחיוך. "אז תתחילי לארוז."
"מה יש לך כבר לארוז?" אני שואלת אותו. חוץ מבגדים שגנבתי מהלוחמים מהכביסה הנקייה, אוכל ומים שהכנתי לו כצידה, והחרב עם השריון שלו אין לו עוד חפצים.
"לא בשבילי. תארזי לך את מה שאת צריכה," הוא אומר, כאילו לא אמר לי עכשיו שאני באה איתו לשושן.
"אני לא באה איתך לשושן," אני מבהירה לו.
"את כן," הוא משיב.
"רַאש."
"סהר."
"אני לא אורזת שום דבר." אני משלבת את ידיי על חזי.
הוא נעצר ומזדקף. "לא אכפת לי אם תארזי או לא. אקח אותך גם ככה."
"אתה לא תעז."
"תנסי אותי." הוא מתקרב אליי, רגליו יחפות וטיפות זיעה מעטרות את פניו. אם הוא לא היה לבוש, אני מניחה שהייתי רואה אותן נוצצות על חזהו. אלוהים, על מה אני חושבת?
"אני לא באה." אני בכלל לא מתכוונת להתווכח.
"את כן."
"מי אתה שאתה חושב שאתה יכול להחליט על חיי?" אני מתעצבנת כל כך.
"אבירי שושן!" צעקה מחוץ לבקתה מונעת ממנו להגיב. אני מסתכלת על הדלת ואז עליו. הוא הולך מאחורי הפרגוד במהירות ויוצא משם כשעל רגליו נעליים ובידו חרבו השלופה. "תזעיקו את הלוחמים!"
"תהרגו את כולם!" אני שומעת קול של אחד מאבירי שושן. הם באו לכאן לטבוח בנו.
"שמישהו יזעיק את מור!"
"הצילו!" אישה צורחת והגוף שלי נרעד.
"מה הם עושים כאן?" אני שואלת.
"שלא תעזי לצאת מכאן, שמעת?" רַאש פוקד עליי. כשאני לא מגיבה הוא מתקרב אליי, מחזיק בכתפיי ומנער אותי. "תגידי לי שהבנת." אני לא מצליחה להוציא מילה. הבהלה חונקת אותי. "אני רציני, סהר. זה לא עוד ויכוח או משחק מילים בינינו. אם תצאי מכאן, את עלולה להיהרג." אני מהנהנת. הוא מנשק את מצחי. "אני כבר חוזר. אל תעשי משהו שיסכן אותך."
"תמצאו את המלך."
"תהרגו את כל מי שמסרב למסור מידע." פרסות סוסים נשמעות מכל עבר. הם רומסים את האדמה שלנו.
"רַאש, איך הם יזהו שאתה אחד מהם? הם יכולים להרוג גם אותך," אני אומרת לפני שהוא מספיק לצאת.
"הם יזהו." שתי המילים יוצאות מפיו בביטחון.
אבל אבירי שושן לא מרחמים על מישהו שלא לובש את המדים שלהם, ואני זרקתי את גלימת האביר שלו. אם לא מדובר בחברים שלו, הם לא יזהו שהוא אחד משלהם. גם אם רַאש מפקד בכיר, ודאי לא כל החיילים מכירים אותו.
"רַאש!" אם הוא ימות, הכול היה לשווא. "אל תצא לשם. תברח. אבירי שושן לא מתייחסים לאחד מהם כמו שהם מתייחסים לפשוטי העם, בייחוד למורדים כמונו. הם יהרגו אותך בלי למצמץ."
"מוצא חן בעיניי שאת דואגת לשלומי." הוא מחייך חיוך רחב ויוצא מהבקתה.
צרחות נשמעות מכל כיוון עם צלילי המתכת של החרבות המתנגשות זו בזו.
YOU ARE READING
סהר
Romance"אתה חושב שתשרוד את התנאים האלה אדוני?" היא מקניטה. "ישנתי לידך במשך ימים שלמים ושרדתי, מה זה בשבילי מעט אבנים?"
