הלילות כאן קפואים בצורה בלתי רגילה.
סהר מגיעה עם הכלים שלה, רוכנת לפנים כדי להסיר את החבישה ולבדוק את הפציעה שלי. היא מנקה, מורחת עשבי מרפא ושוב חובשת. היא עושה את זה פעמיים ביום.
"אתה מחלים יפה," היא אומרת כשהיא מסיימת לחבוש אותי.
"הייתי אומר תודה על דברי השבח, אבל בזכותך אני מחלים. לך התודה."
היא מחייכת חיוך קטן. "אין בעד מה." היא לוקחת את הכלים שלה ואני שומע אותה מנקה אותם. כשהיא מופיעה פעם נוספת עם קערת מים ובד נקי אני מסתכל עליה בשאלה. "אתה צריך להתרחץ," היא אומרת ומניחה את קערת המים על הרצפה. עכשיו אני רואה שצפים במים פרחים, שאני מניח שהם מחליפים את השמנים הריחניים שאני משתמש בהם.
"את רומזת שאני מסריח?" אני מרים גבה.
"אני אומרת שאתה צריך להתרחץ." היא מתעקשת ויוצאת מעבר לפרגוד.
אני לוקח את הבד, טובל במים ומנקה את גופי. הריח של המים הוא הריח של סהר. ריח מתוק ונעים. אני מסיים להתנקות וכבר מרגיש טוב יותר.
"סיימתי," אני אומר לחלל הבקתה והיא חוזרת, מפנה את הקערה, ובפעם הבאה שהיא חוזרת היא עטופה בגלימה שלה.
"שוב נצטרך לישון יחד," היא אומרת בקול חלש, ולמרות החשכה אני יכול לראות את הסומק שמתפשט על לחייה.
אני מרים את השמיכה שמכסה את חזי ומפנה לה מקום. היא מסירה את הגלימה ונשכבת לצידי, מנסה לגעת בי כמה שפחות. זה לא אפשרי. המיטה שלה קטנה מדי והיא חייבת להיצמד אליי כדי לא ליפול. אני יכול לשכב על הצד הבריא שלי ולא על הגב, ולפנות לה מקום, אבל אני לא עושה את זה. אני רוצה שהיא תתקרב אליי.
"אולי אם תשכב על הצד, גם אני אוכל לשכב על הצד וככה לא..."
אני מסתובב על הצד הבריא שלי ונצמד לקיר הבקתה. היא מסתובבת ומפנה אליי את גבה. אני מכסה את שנינו בשמיכה וגם בגלימה שלה. היא שוכבת בלי תזוזה, כאילו מפחדת שאם תזוז ותיגע בי, יקרה אסון. הנשיקה ערערה אותה.
"מתי החתונה?" אני שואל אותה.
"בעוד כמה ימים," היא משיבה.
"את מתכוונת להתחתן?" לא מתאים לה לוותר בקלות כזאת. ממה שהספקתי להכיר אותה היא עקשנית.
"אני..."
כמו שחשבתי, היא מסתירה משהו.
"את מתכוונת לברוח." אני חוסך לה את הגילוי.
"האם זה נורא כל כך לרצות להיות האישה היחידה?" היא נשמעת מבולבלת, כאילו עדיין לא החליטה מה היא מתכוונת לעשות.
"העולם שלנו מאפשר לגבר להיות עם יותר מאישה אחת." היא חיה בעולם שלא קיים אם היא חושבת שתוכל למנוע מהגבר שלה להיות עם נשים נוספות.
"אני לא רוצה להיות עוד אחת," היא אומרת את זה בלחש, בכאב. "אימא שלי הייתה היחידה שאבא שלי אהב והוקיר. למה אני לא יכולה לקבל את זה?"
"אימא שלך הייתה יוצאת דופן," אני אומר.
"אני לא רוצה להתחתן," אני שומע אותה מושכת באפה. היא בוכה וזה באופן די מפתיע משפיע עליי.
"את לא רוצה להתחתן איתו," אני מתקן אותה.
היא משתתקת וגם אני, אבל אני שומע אותה עדיין בוכה. אני מושיט את זרועי ומושך אותה אליי. גבה נצמד אליי ואני מחבק אותה. היא לא נרתעת או מנסה להתחמק וזה מחזק את מה שכבר חשבתי. היא נואשת להתרחק מכאן ולקבל את החופש שלה.
"הכנתי תיק כדי לברוח, אבל אני לא חושבת שאוכל לשרוד לבד. גברים הם טורפים ואנחנו הטרף שלהם." היא לא טועה.
YOU ARE READING
סהר
Romantik"אתה חושב שתשרוד את התנאים האלה אדוני?" היא מקניטה. "ישנתי לידך במשך ימים שלמים ושרדתי, מה זה בשבילי מעט אבנים?"
