סהר

סהר - פרק 1

עבר

ריח העשב מייד אחרי הגשם, זהו ריח שהייתי מקריבה לא מעט בשבילו, ריח של חופש. אחרי כל היום הזה נותרה לי שעה אחת בשבילי. אני אורזת את התפוח שהרווחתי היום, מכניסה אותו לנרתיק המאולתר ומתחילה לרוץ. אני מגיעה אל החלק ביער שאף אחד מלבדי לא הגיע אליו ונכנסת אל פנים המערה, נוחתת על הקרקע הקפואה, הרטובה ממי הגשמים שירדו לאורך כל היום.

שקט.

סוף־סוף בלי מטלות, פקודות, ומילוי גחמותיהם של הגברים ששבים מהציד. לא, אני לא סובלת. לפחות לא כמו שרוב בני עמי סובלים. בניגוד אליהם אני וההורים שלי הצלחנו לחבור לקבוצה של לוחמים מהעם שלנו שהקימו מחנה בלב יער להם ולמשפחות שלהם, רחוק משושן הבירה. רחוק מעיניהם האכזריות של אויבינו. אנחנו חיים ללא התעללות והתאכזרות, והיער הוא הבית שלנו. אני מכירה אותו כמו את כף היד שלי. כל עלה, ענף, מקום מלכודת ודרכי הימלטות. אני אוהבת את היער. אני אוהבת את הרעש שלו. סימפוניה מהפנטת של צלילים שלא אשמע באף מקום אחר.

אני מסתכלת על המים היורדים ומאזינה לרעש העמום של מפל המים. הירח מלא, לכן הלילה בהיר יחסית ואני יכולה לראות מנקודה זו במערה את השבילים הירוקים של העשב הגבוה ואת אור הירח שמשתקף בשלוליות הגדולות. המים שירדו היום יספיקו לנו לשלושה חודשים לפחות. לא אצטרך ללכת הרבה כדי להביא מים מהנחל ואוכל להיעלם יותר זמן לתוך היער, לשקוע במחשבות ובקריאה.

אני מוציאה מהנרתיק המרופט שלי את הקלף שקראתי פעמים רבות מכפי שאוכל לספור. סיפור אהבה שהצליח על אף כל המכשולים. אני מקווה שביום מן הימים גם אני אמצא את האחד שיאהב אותי ואני אותו ונצלח את המכשולים שייקרו בדרכנו.

אני שוקעת בסיפור האהבה ואוכלת את התפוח לאיטי עד שעובר יותר מדי זמן ואני מכריחה את עצמי לקפל את הקלף, להכניס אותו לנרתיק ולהתחיל לחזור למחנה. אני קוברת את שארית התפוח באדמה הרטובה, אוספת בידי מעט מים מהמפל ושותה. תחושת הרעב עדיין מציקה לי, אבל זה לא שיש לי משהו לעשות בנושא. את המנה המוקצבת שלי להיום כבר אכלתי בשעות הבוקר המוקדמות. אני מתחילה לרוץ בחזרה, ומובן ששוב אני מאחרת.

הניסיון שלי להתגנב אל הבקתה שלי בלי שאיש יבחין בי נכשל. כשאני נכנסת על קצות האצבעות אני דורכת על ענף שמשמיע רעש ומסגיר אותי.

"איפה היית עד עכשיו?" אבא יוצא מהבקתה שלו ושל אימא, שנמצאת במרחק לא גדול מהבקתה שלי.

"סליחה, איבדתי תחושת זמן," אני משיבה את התשובה הקבועה שלי.

הוא מתקרב אליי בצליעה, שנגרמה עקב פגישה שלו עם אחד מאבירי המלך, ומלווה אותי לבקתה שלי. "סהר, את לא יכולה להמשיך להסתובב לבד ביער. אבירי המלך חוצים את היער לכיוון שושן. אם הם יתפסו אותך –"