ראש עומד ממש מאחוריי, צמוד אליי. איך לא הרגשתי שהוא התגנב קרוב כל כך? אני מרימה את מבטי כי הוא גבוה ממני בכמעט ראש וחצי, ואני לא נמוכה.
"הוא הכה אותך." אני יכולה לשמוע את הזעם בקולו כשהוא מתקרב יותר ושולח את ידו לכיוון לחיי שעליה אבישי סטר לי. הוא נוגע במקום הבוער בליטוף עדין.
"זה בסדר," אני אומרת במבוכה כדי שהוא יתרחק ממני.
"זה לא בסדר. הייתי צריך לשמוע אותו מכה אותך בלי שאוכל לעשות שום דבר מפני שביקשת ממני לא להיחשף." הוא מרים את קולו.
אני מרימה את ידי ומניחה על פיו, הגבינה והלחם נופלים על הרצפה, אבל הם עטופים בבד אז אני לא דואגת.
"מה אתה לא מבין? אסור שישמעו אותך," אני לוחשת לו.
הוא מסתכל בעיניי, לא נראה שהוא מרוצה, אבל אין לו ברירה. הגוף שלי מתוח וצמוד לקדמת גופו. יותר מדי צמוד. אני יכולה להרגיש את חום גוף שלו חודר דרך הבגדים הדקים שאני לובשת. אני מורידה את ידי ממנו ומתרחקת לאחור.
"את מתחתנת איתו?" הוא שואל ואני מבינה שהוא צותת לנו.
אני מצטערת שמור לא מסכים שנדבר עברית במחנה. הוא טוען שאם יש אנשים שמצותתים ביערות הם יכולים להסגיר את הזהות שלנו לאבירי שושן ואז נהיה בסכנה. מצד אחד הוא צודק, וההוכחה הזאת עומדת ממש מולי, מצד שני, אם היינו מדברים בעברית לא הייתי צריכה להתמודד עם השאלות האלה שלו עכשיו.
"אני אמורה להתחתן איתו בסוף השבוע הבא, כן." אני מרימה את האוכל שלנו מהרצפה, הולכת לשולחן העץ ומכינה לו את ארוחת הבוקר. אני שומעת את צעדיו היחפים מתקרבים אליי, אבל לפני שהוא מספיק להתקרב אני מסתובבת אליו. חלק גופו העליון עדיין חשוף, והמכנסיים שלו תלויים ברפיון על האגן שלו. "תצטרך לחזור אל מאחורי הפרגוד כי אסור לך להתאמץ, וגם כדי שלא יראו אותך. מישהו עלול להיכנס. אביא לך את ארוחת הבוקר." ובעיקר כי אני רוצה שתתרחק ממני עכשיו כדי שאוכל לעכל לבדי את מה שקרה לפני רגעים ספורים.
הוא לא מתווכח וחוזר אל מאחורי הפרגוד. אני מסיימת להכין את הארוחה ומביאה אליו את כיכרות הלחם, שתי חתיכות של גבינה קשה וחתיכה קטנה מחלת דבש. הוא יושב כמו שישב אתמול כשאכל, שעון על הקיר. אני מזדקפת והולכת אל מעבר לפרגוד.
"מה את אוכלת?" הוא שואל.
"אני אוכל מאוחר יותר. אני לא אוהבת גבינות." אני לא משקרת, בבקרים אני מסתפקת בלחם ודבש בלבד כי אני לא חובבת של גבינות.
"סהר, בואי לכאן, בבקשה," הוא אומר את זה בטון של פקודה חסרת פשרות. אני לא מתכוונת ל... "סהר, אני לא אחזור על הבקשה שלי. אם לא תכבדי את הבקשות שלי, לא אכבד את שלך והדבר הראשון שאעשה הוא לצאת מהבקתה הזאת ולהוריד את ידיו של המנוול שהעז לסטור לך." אני לא יכולה להתעלם מהאיום הזה שלו. הוא אביר שושן והוא מסוגל לדברים האלה.
"מה?" אני שואלת.
"שבי," הוא מניח את ידו על המקום לצידו.
אני מהססת, אבל אחרי כמה רגעים מתיישבת לצידו. הוא לוקח חתיכת לחם ונותן לי עם מעט חלת דבש.
"אני..."
"את אוכלת. אנחנו יכולים לחלוק. אין סיבה שתישארי רעבה בגללי," הוא אומר בהחלטיות.
אני לוקחת חתיכה מהדבש לעצמי ואת החתיכה השנייה אני מניחה בחזרה.
"הדבש הוא החלק האהוב עליי בארוחות." אני מחייכת אליו והוא מחייך חזרה.
"מה את הכי אוהבת לאכול?" הוא שואל.
"אני זוכרת שפעם אבא הביא ענבים מהשוק בשושן. אף פעם לא הצלחנו לגדל את הפרי הזה כאן כי הוא צריך הרבה שמש ועצי היער מסתירים את השמש. אני זוכרת שזה הדבר הכי טעים שאכלתי בחיי." אני לא יודעת למה אני משתפת אותו בזה, אבל משום מה השיחה איתו הפכה לנוחה יותר.
"זה באמת פרי טעים," הוא מאשר בחיוך. "בייחוד כשהוא מגיע עם בשר צלוי."
"אני לא חובבת גדולה של בשרים." אני לא מתכוונת לספר לו שההכשר של הבשר ארוך ומייגע ולכן אני מעדיפה לא להתרגל לאכילת בשר. זה יחשוף את הזהות של כולנו ולכן אני משתתקת.
"אז את מעדיפה לאכול רק פירות וירקות?"
"כן, ואם אחד הלוחמים שלנו מביא גבינה מחלב של פרה, אני אוכלת גם אותה מדי פעם," אני אומרת. "איך הגעת למצב שאתה נמצא ביער לבדך?" אני משנה את הנושא ממני אליו.
"לקחתי נתיב אחר מהפלוגה, חשבתי שאני מקצר את הדרך לשושן, אבל טעיתי ונכנסתי לאזור של המחנה שלכם." הוא מכניס חתיכה מהגבינה והלחם לפיו.
"לא טעית, הדרך לשושן מהיער הכי קצרה מכיוון המחנה שלנו," אני מאשרת. "אבל אודה לך שלא תפיץ את השמועה. אם היא תגיע לאוזניים הלא נכונות, נצטרך להתמודד עם לגיונות של צבא שושן צובאים על המחנה שלנו." אני מחייכת, אבל זאת בקשה אמיתית. אם הוא יאמר משהו, המחנה שלי יושמד.
"המחנה שלך מוגן," הוא אומר את זה כאילו בידיו לעצור כל מתקפה עלינו. אבל לא הוא זה שמקבל את ההחלטות האלה.
"סהר?" נקישה על הדלת משתיקה את שנינו.
YOU ARE READING
סהר
Romance"אתה חושב שתשרוד את התנאים האלה אדוני?" היא מקניטה. "ישנתי לידך במשך ימים שלמים ושרדתי, מה זה בשבילי מעט אבנים?"
