"אני יכול להחזיר לך אותה," הוא אומר ולוקח מהפלח שלו. נראה שחוץ מהפלח הראשון שהוא אכל הוא לא נגע בפרי.
"איך תחזיר לי -" הוא לא נותן לי להשלים את המשפט. ידו הגדולה אוחזת בעורפי והוא מצמיד את שפתיו לשלי.
אני לא מספיקה לסגת לפני שהוא סוחט את הפרי בלשונו וטעם המיץ גורם לי לפשק את שפתיי ולתת לו לחדור לפי, או שזה לא רק המיץ של הפרי? אני מנשקת את רַאש, מוצצת את שפתיו בתירוץ עלוב של לקיחת משהו שהיה שייך לי. כשאני מרגישה את לשונו חודרת לפי אני מתנתקת ממנו בבהלה.
"אסור לנו." אני קמה על רגליי. "אסור לנו. אסור לנו."
"סהר."
"אסור לנו. מה עשיתי? אלוהים אדירים, מה עשיתי?" אני מבוהלת כל כך, אבל יודעת שכולם נמצאים עכשיו בחוץ בארוחת הערב ואם אצא מכאן בבהלה אמשוך תשומת לב. אז אני מתהלכת בבקתה בחוסר אונים.
התנשקתי איתו.
"סהר, תירגעי זאת בסך הכול נשיקה." הוא יוצא מעבר לפרגוד.
"נשיקה שלא שייכת לך," אני אומרת בבהלה מוחלטת. "נתתי לך משהו ששייך לבעלי. אלוהים אדירים, אם מור יגלה, אם אבישי יגלה..."
"תפסיקי, סהר."
"לא, אסור לי לעשות את זה. זה יותר מדי. חצינו גבול." אני חסרת אונים. גם אם מור ואבישי לא יגלו, עדיין החרטה תאכל אותי מבפנים.
"סהר, אם לא תירגעי עכשיו, אני אצא מכאן ואהרוג את מור ואבישי האלה רק כדי שלא יהיה לך ממי לפחד," הוא מסנן בקול מסוכן ואני קופאת. "יופי, עכשיו אני צריך שתביני משהו. הנשיקה הזאת לא הייתה שייכת לאף אחד מלבדי. היא שלי כמו שהגוף שלך שלי. כמו שכולך שלי."
"השתגעת לגמרי. אני מובטחת לגבר אחר," אני מזכירה לו.
"הגבר הזה לא יישאר בחיים," הוא אומר את זה כאילו זה ברור מאליו.
"אתה לא תפגע בו."
"אכפת לך ממנו?"
"אכפת לי מכל חף מפשע."
"החבורה על הלחי שלך מעידה אחרת."
"זה שהוא נתן לי סטירה לא אומר שהוא צריך להיענש במוות." אני מתעצבנת גם על עצמי. למה אני מגינה על האיש הזה בכלל?
"שיגיד תודה שגזרתי עליו רק מוות ולא מוות בעינויים." הוא רציני?
"מי אתה חושב שאתה? אתה חושב שאתה יכול לקבוע מי יחיה ומי ימות? באיזו זכות?" אני מרגישה את דמי גועש בעורקיי.
"האישה הזאת בלתי נסבלת. לא עובר ערב אחד בלי שהיא תריב איתי," הוא ממלמל לעצמו.
"אתה מוזמן ללכת." אני יודעת שהוא עדיין לא החלים ועדיין צריך להתחזק ובגלל זה הוא לא יקבל את ההצעה שלי.
הוא מחייך. למה הוא מחייך באמצע ויכוח? "כשאני אלך, את תלכי יחד איתי."
"פה יש לך בלבול, אביר שושן יקר." אני מזדקפת, מראה לו שהוא לא יכול לקבוע על חיי. הוא מתקרב אליי בצעדים איטיים ואף שאני רוצה להראות לו שהוא לא מאיים עליי אני נסוגה לאחור עד שגבי נתקל בקיר הבקתה. למה היא קטנה כל כך? הוא סוגר עליי ואני מתאפקת לא לברוח בריצה, בעיקר כי אני יודעת שאני לא יכולה לברוח. עם הפציעה או בלעדיה הוא חזק ממני. הוא מרכין את ראשו אליי ואני מסיבה את פניי ממנו. "לא."
מילה אחת, בקשה אחת.
אני מרגישה את אצבעותיו נוגעות בשרשרת שעל צווארי.
"זה כוכב מוזר," הוא אומר ומלטף את תליון השרשרת של אימי.
מגן דוד.
"הוא שייך לאימי." אני מחזירה את עיניי לעיניו שבוחנות את התליון.
"אני מניח שלכל ירח יש את הכוכבים שלו." הוא מחייך ואני נרגעת מעט. "לא אפגע בך. את לא צריכה לחשוש ממני."
YOU ARE READING
סהר
Romance"אתה חושב שתשרוד את התנאים האלה אדוני?" היא מקניטה. "ישנתי לידך במשך ימים שלמים ושרדתי, מה זה בשבילי מעט אבנים?"
