הוא איבד את ההכרה. אני מנסה לנער אותו, אבל הוא לא מגיב. חבל שהוא שתה את כל המים, הייתי יכולה להרטיב את פניו ולנסות להחזיר אותו להכרה.
הוא אדם גס רוח, אבל זה לא מה שיחרוץ את גורלו. לא אתן לזה להשפיע על ההחלטות שלי ואעשה הכול כדי להציל את חייו. אני אוחזת בקצות הגלימה האדומה שלו, בצבע של אבירי שושן, ומותחת אותה מתחתיו. לאחר מכן אני מחזיקה בבד הגלימה שבכתפיו ומתחילה למשוך אותו לכיוון המחנה שלנו. אני שמחה שהוא לא רחוק כי האדם הזה כבד וכנראה לא הייתי מצליחה לעשות את זה לבד אם המחנה היה מרוחק יותר.
מרגע שאני רואה את הבקתה שלי בקצה המחנה ועד לרגע שאני מגיעה אליה חולף נצח, וכולי מתנשמת ומזיעה מכף רגל ועד ראש. אבל אני מצליחה להכניס אותו פנימה ולגרור אותו עד למיטת העורות שלי.
כשאני מפשיטה ממנו את השריון, הגלימה שלו נושרת ממנו, קרועה לגמרי. מה שהיה סמל שושן, בירת הממלכה החזקה ביותר בעולם, נמחק, ואני שמחה על זה כי אני לא רוצה שמישהו מהמחנה יגיע לכאן ויראה גלימה של אביר שושן. שריון המתכת שלו נשרט כולו מאבני היער ואני שמחה שהוא לבש אותו כי בלעדיו כנראה היה פצעו הרבה יותר חמור.
אני חייבת להסתיר את השריון ואת החרב שלו. זה בדיוק מה שחסר לי, שמישהו ימצא אצלי בבקתה גבר או חמוּר מזה, אביר שושן.
אף אחד לא רוצה להיתקל באביר שושן ביום יום, אז אם מישהו ידע שאחד מהם נמצא בבקתה שלי זה כנראה ימחק כל שם טוב שלי ואפילו אבישי לא ירצה להתחתן איתי. מצד שני, אם באמת אבישי לא ירצה להתחתן איתי בגלל משהו כזה, אולי כן כדאי לי להיתפס?
אני משתעשעת במחשבה הזאת כמה רגעים, אבל לא יותר מדי כי מאחורי הפרגוד, היכן שנמצאת המיטה שלי, אני שומעת גניחת כאב מיוסרת.
אני לוקחת מים מתוך הסיר שעומד מעל גחלים לוחשות, ושופכת לקערה עם מים קרים כדי לקרר אותם מעט. בידי השנייה אני לוקחת כמה עשבי מרפא שאני שומרת למקרי חירום. אימא שלי, שהייתה מרפאה, תמיד הנחתה אותי לשמור צמחי מרפא למקרים כאלה בדיוק. או שלא למקרים כאלה? אני לא חושבת שהיא התכוונה לזה שאביר שושן יהיה אצלי בבקתה.
אני לוקחת סכין, חתיכות בד נקיות והולכת אל מאחורי הפרגוד. האביר בהכרה מעורפלת. הוא מעוות את פניו בכאב ואני נמלאת רחמים. אני מתיישבת לידו ומתחילה לחתוך את הבגד המכסה את פלג גופו העליון. כשבטנו וחזהו נגלים אני רואה בטן מוצקה, חזהו מוצק גם כן ושיער דליל וקצר פזור עליו. אני יודעת שאני לא אמורה לחשוב ככה על גבר שהוא לא בעלי, אבל הגבר הזה יפה תואר.
אני רואה את הפציעה שלו בצד גופו, היא כבר לא מדממת, אבל כן הזדהמה. יש עליה מוגלה שצריך לנקות ואז כנראה לתפור את החתך.
את כל היכולות האלה למדתי מאימא ואי אפשר לומר שהן לא מועילות לי. תודה לך, אימא, על זה שהתעקשת שאלמד ממך את הכול אף שמה שרציתי זה לשחק.
אני הולכת למטבח ולוקחת משם את הרום שהיה שייך לאבא. הוא היה לוקח ממנו לגימה בכל פעם שהיה קורה משהו משמח. שמרתי אותו כי אימא אמרה שהנוזל יכול לחטא זיהומים. לא ידעתי מתי אשתמש בו והינה, הגיע הרגע.
אני חוזרת לאביר, הפציעה נמצאת בצד המרוחק ממני וזה מאלץ אותי לרכון מעל גופו. הדבר הראשון שאני עושה זה לנקות את הסכין ברום ואז אני מתחילה לגרד את הזיהום מגופו. אני מנקה עם הבד הנקי את המקום בכל פעם.
אני כמעט מסיימת, אבל היד של האביר החזק תופסת בשערי ומושכת אותי לאחור.
"מה את עושה?" הוא מסנן מבין שיניים חשוקות.
YOU ARE READING
סהר
Romance"אתה חושב שתשרוד את התנאים האלה אדוני?" היא מקניטה. "ישנתי לידך במשך ימים שלמים ושרדתי, מה זה בשבילי מעט אבנים?"
