הקרב על הכתר

פרק ראשון

סבסטיאן:

בעשרה ימים האחרונים אני לא מפסיק לשמוע את צמד המילים - טקס האיחוד. בכל שעה, בכל זמן, בכל מקום, בכל מקרה. אם הקשבתם ממש טוב הייתם יכולים לשמוע מהחדר הסמוך את אחותי התאומה ממלמלת את זה מתוך שינה.

"להתאחד עם הכח שלך, להתאחד עם כוחות אבותיך, להתאחד עם המולדת, עם ההיסטוריה, עם העם שלך, עם ה.."

אמא חזרה על זה כל כך הרבה פעמים שאני כבר יודע את זה בעל פה.

אני לא סובל את המדידות, לא סובל שנוגעים לי בגוף. "94 מותן ו..סיימנו," החייט הוריד את סרט המדידה מגופי ונתן לי סוף סוף להחזיר את המכנסיים והחולצה. העובדה שעמדתי שם בבוקסר למעלה מחצי שעה מעבירה בי גל של אי נוחות. "אתה יכול לחזור לעיסוקיך, הנסיך, ואנחנו נעצב לך חליפה ומכנס בדיוק למידותיך," הוא אמר בחיוך ופתח לי את הדלת בנימוס.

יצאתי מהחדר שקוע במחשבות על מחר. זה חייב להצליח. חייב.

פתחתי את דלת חדרי הגדול והסתנוורתי מהשמש שחדרה מהחלון הגדול. התיישבתי על אדן החלון וצפיתי בגינה המלכותית. מהחלון שלי השתקפה כל ממלכת טוקסל ברוב יופייה, העשב הירקרק התנועע ברוח כאילו לצלילי ריקוד, האגמים שליד הצמחיה השמיעו קול פכפוך מרגיע והצטלבו בשירת הציפורים. באופק נראו בתים וכרכרות. נדמה לי שראיתי גם את קצה השוק. וממש בקו האופק היה ניתן לראות את ממלכת רדוסר.

לקחתי את הכיסא שליד שולחן הכתיבה, ספר שהבאתי מהספריה בארמון והתחלתי לקרוא.

"כן, אדוארד?" אמרתי כשעיניי לא זזות מהספר, הניסיונות שלו להבהיל אותי מאחור היו רבות מדיי שכבר התחלתי לזהות אותו עוד לפני שהגיע אליי. "תגיד מאיפה קיבלת את החושים החדים האלה?" הוא לקח כיסא והתיישב מולי שגב הכיסא מול חזהו. "מאבא." אמרתי בחיוך מרוצה וחזרתי לקרוא.

הוא ישב שם כמה דקות בשתיקה, בחן את הספר שלי ואז אותי ואז פנה להביט החוצה.

"אתה מרגיש בסדר?" הוא שאל לפתע.

"כן, למה?" עניתי וסגרתי את הספר.

"מכל הטקס הזה ו... נו אתה יודע על מה אני מדבר." אדוארד הביט בעיניי לשנייה ואז הסיט את מבטו לנוף שוב.

"לא, אני בסדר." משכתי בכתפיי.

"בטוח? אתה לא לחוץ?" הוא צמצם את עיניו, "יש לך את ההבעה הרצינית-לחוצה-דואגת הזאת," אמר והחווה בידו מול פניי בתנועה מוזרה.

אני מודאג? לא הרגשתי ככה, אבל אם אדוארד אומר שהבעת פניי מראה את זה, אני נוטה להאמין לו. הוא מכיר אותי, אולי אפילו יותר טוב ממני.

הדלת נפתחה בחבטה. "לילי!" אדוארד חייך מאוזן לאוזן. אולי יצא לי פרצוף חמוץ לנוכח החיוך הענק של אדוארד, כי הוא נמחק מפניו בשנייה שקלט את הבעת פניי.