הקרב על הכתר

פרק שלישי

סבסטיאן:

פקחתי את עיניי באיטיות ותליון האש זהר באור אדום ועז.

לא. לא. לא. לא. אוי ואבוי.

"אש!" הכריז אבי וחייך אליי בגאווה. אני לעומת זאת רציתי לצרוח את נשמתי, רציתי לבכות ולצעוק שכל הסבל הזה לא היה שווה, שכל מה שעברתי, כל האירגונים, הבגדים, הכל זבל אחד גדול! אני אמור לקבל קרח! לא אש! אני אדם רגוע, לא פראי, כשאתה פראי אתה יודע איך לגבור על משהו פרוע כי יש לך ניסיון! אבל אני לא! אני בן אדם רגוע! אני אשרוף את עצמי!

מחיתי דמעה אחת סוררת לפני שמישהו הספיק להבחין וזייפתי חיוך לכולם.

ירדתי מהבמה במהירות ויצאתי מהאולם מנסה שאף אחד לא ישים לב יותר מדיי.

נכנסתי לסלון המרכזי וניסתי להרגע, לא היה לי חשק לקרוא ספר או לצאת לטייל אז פשוט ישבתי על הספה ובהיתי בתקרה המעוטרת בעבודת אמן מיוחדת.

שמעתי במעומעם איך עורכים את טקס האיחוד לאחותי, בדמיוני הצלחתי לחוש את הכאב שלה כשהיא מקבלת את כוחה, אפילו לא עניין אותי מה היא קיבלה, כל כך כעסתי, אני לא אמור לקבל אש, את זה ליילה הפראית והלוחמת אמורה לקבל, לא אני. כל כך התעצבנתי, בעיקר על אדוארד, איך יכל לאחל לי דבר שכזה? הוא החבר הכי טוב שלי! הוא יודע שאני כל כך רוצה לקבל קרח, אבל הוא חשב רק על עצמו, כרגיל, יותר נוח לי שאקבל אש. כי זה "מגניב", לא מעניין אותי מה מגניב אותך! זה הטקס שלי! הכוח שלי! אני אמור להידפק עם- תסלחו לי על הביטוי אבל - החרא הזה למשך כל החיים, לא הוא! הוא יודע שזה חשוב לי כל כך!

הייתי כל כך מתוסכל, הרגשתי האדם המסכן בעולם, נגזר עליי עכשיו להשאר עם כח האש שאפילו לא בדקתי איך משתמשים בו. הייתי כל כך עצבני ומתוסכל ש... ששמתי לב רק בקושי לצליל זכוכית נשברת ולאחריה צרחה נוראית ומוכרת, התנערתי באחת.

זאת לא יכולה להיות הצרחה של ליילה, לליילה אסור לצעוק גם אם זה ממש כואב, זה הורס את כל הטקס.

מצד שני לא בטוח שהיא עמדה בזה, אולי היא הרסה את הטקס? עוד צרחה נשמעה מהאולם, הפעם זו הייתה הצרחה של ליילה, יכולתי לזהות זאת בבירור, מה שאומר שהצרחה הראשונה לא הייתה שלה אלא של...

רצתי כמו מטורף לתוך האולם.

הדבר הראשון שראיתי היה דם, דם על הקירות, על הרצפה, צרחות נשמעו מכל עבר, צרחות אימה שמעודי לא שמעתי.

"משהו לא בסדר, משהו אינו כשורה." דבריו של ליאו המטושטש הדהדו באוזניי.

הדבר האחרון ששמעתי היה צעקה חזקה, "המלכה נרצחה!"

ואז... טוב, ואז אני לא זוכר כלום, איבדתי את ההכרה.

"סבסטיאן," שמעתי קול מעליי. "סבסטיאן קום."