הקרב על הכתר

פרק שמונה עשר

ליילה:

מתחיל לייאש אותי המשחק המטומטם הזה שלו. פעם אחת הוא חבר שלי ובפעם השנייה הוא מתחמק ממני. מה אני נראית לו?
אני חושבת על זה יותר מדיי. אולי אם אני אפסיק לרדוף אחריו הוא יבין שהוא עשה טעות.
היום זה היה השיא. אני ידעתי שאני אשאר לבד, כי סבסטיאן בטח יהיה עם אלנה ואדוארד יהיה טרוד בחתונה.
מסתבר שגם בדקות הבודדות שיש לי לדבר איתו הוא מתרחק.
מה אכפת לי ממנו בכלל? שימצא לו איזה קטארה חלופית לרקוד איתה ושיהנה. אין לו שום מחויבות כלפיי.
אז למה אני מרגישה נבגדת?
המוזיקה הרועשת התחלפה למנגינה שקטה יותר.
"הגיע הזמן למה שכולנו חיכינו לו - ריקוד זוגות! תמצאו לכם בן או בת זוג, וכנסו לרחבה עם החתן והכלה שלנו!"
כל האורחים נצמדו לבני זוגיהם ופשטו לרחבה.
אני עמדתי בצד, השקפתי על כולם. בכולם הכוונה היא בעיקר לאדוארד.
הרמתי את ראשי למראה הצל הגבוה שנפל עליי.
"שלום." אמר הבחור בחיוך.
"היי," אמרתי בחשדנות מסויימת.
"אמט." הוא הושיט לי את ידו.
לחצתי אותה בחיוך, "ליילה."
"אני יודע. הנסיכה מטוקסל."
"נכון. לא מרתיע אותך?" שאלתי. "הממלכה היריבה."
"לא האמת שלא." אמר והרחיב את חיוכו כך שחשף גומת חן חלשה בצד ימין.
"טוב, אממ." אמרתי במבוכה.
"תהיתי איך בחורה כמוך לא רוקדת." אמר.
"ראית מה זה?" מילמלתי.
"תרצי לרקוד?" הציע בביישנות מתוקה.
משום מה מבטי חיפש את אדוארד לפניי שעניתי, כשמצא אותו אפשר לומר שהופעתי ממה שראיתי.
זעם מילא את עיניו של אדוארד, מתח הוקרן ממנו בגלים. אותם תחושות בדיוק שהרגשתי כשהגיע למסור לי את ההזמנה לחתונה.
הוא זה שלא רצה לרקוד איתי.
אני ארקוד. גם בלעדיו.
"אני אשמח." פניתי חזרה לאמט.
החזקתי בידו ונכנסנו לרחבת הריקודים.
אחרי כמה סיבובים הפריע לי משהו.
משהו היה לא נכון.
המחשבה הזאת חלפה בראשי בדיוק כשראיתי את אדוארד מתקדם במהירות ליציאה מאולם החתונה במבט מלא בוז.
"תזהרי, ליידי." אמט צחק והרחיק את רגלו. "דרכת עליי."
"כן, תסלח לי רגע." עזבתי אותו וניסיתי להשיג את אדוארד.
הוא לא יסתכל עליי ככה בזמן שהוא זה שדחה אותי. נמאס לי להשאיר את המחשבה הזו לעצמי הוא לא יכול לשחק בי ככה.
לא שוב.
והדבר שהכי עיצבן אותי היה שאני שוב רודפת אחריו, למרות שהבטחתי לעצמי שאני לא.
וכאילו המצב רוח המתוסכל שלי לא הספיק להעכיר את האווירה התחילו לרדת גם טפטופים.
כי זה מה שחסר עכשיו.
גשם שירטיב את כל הפרצוף שלי וימרח את כל האיפור שהכריחו אותי לשים.
בבקשה שיפגע בי ברק וזהו.
חיפשתי בעיניי את אדוארד. הוא ישב על ספסל ונראה שהתעלם מהגשם לחלוטין.
התקדמתי אליו בצעדים מהירים.
נעמדתי מולו זועמת, "מה היה המבט הזה בדיוק? איזה זכות יש לך להביט אליי ככה אחרי שאתה דחית אותי?"
אדוארד הרים את ראשו מופתע ומיצמץ מספר פעמים מהגשם. "לא דחיתי אותך." אמר בשקט.
"כן לא דחית אותי. התחמקת ממני, כאילו אני מטומטמת. ואתה יודע? זה אפילו יותר גרוע."
"ליילה, אני לא-" אדוארד נאנח. "זה מסובך."
"לא, אדוארד. זה לא מסובך. הדבר היחיד שמסובך פה זה אתה. מצד אחד אתה מקשיב מכיל ומתנהג כמו חבר הכי טוב ומהצד השני שאני מנסה להגיד לך שאין לי בן זוג לריקוד אתה בורח. מה הקטע שלך?" שמלת הסאטן שלי קיבלה דוגמא מנומרת מהמים.
"אני לא היחיד שלא החלטי פה." הוא העביר יד בשיערו שכבר הספיק להתרטב כולו. "את דוחה אותי ודוחה אותי ואז נותנת לי לעזור לך, וכשאני חושב שאנחנו מתקדמים את הולכת לשומר ההוא, ואז את מקנאה שאני נמצא עם קט. ואז אנחנו בסדר לגמריי ואת מזמינה אותי לרקוד ומצפה שאני פשוט אתן לך תשובה חיובית פשוטה. אז כן. זה מסובך. לא רק אני. אנחנו, אנחנו מסובכים."
"אני לא מקנאה בקט. אני רק לא מבינה מה אתה מוצא בה." הרגשתי איך לחיי נצרבות. "וחוץ מזה אם אני מתנהגת אלייך כאילו לא אכפת לי ממך למה אתה ממשיך לנסות?!" צעקתי בתסכול ונלחמתי בדמעות.
"אני לא יודע למה אני ממשיך לנסות!" הוא נעמד מולי וצעק חזרה. "אני לא יודע. אני מבטיח לעצמי שאפסיק. שאת לא רוצה את זה, שאת לא מעריכה את זה בכלל. אבל כל פעם מחדש אני מוצא את עצמי מנסה שוב. ושוב. ושוב. אני לא יודע למה!" הוא נראה מתוסכל בדיוק כמוני.
"אז פשוט… פשוט תעזוב אותי! אני לא ביקשתי שתעזור לי, לא ביקשתי שתהיה חבר שלי אז תעזוב אותי! למה אתה לא מסוגל פשוט לשחרר ממני?" משכתי באפי.
"אני אמרתי לך כבר. אני לא יודע למה. אני פשוט לא יודע." הוא העביר יד על פניו וניגב מהן את המים.
"אני יודעת…" צחוק מריר נפלט מפי. "אתה מנסה
לשחק בי? זה מה שאתה מנסה לעשות? בהתחלה אתה מתרחק ממני ואז אתה דואג לי, למה אתה דואג לי כל כך? אני משתגעת ממך! מצד אחד אתה מחבק אותי ומעודד אותי ומצד שני אתה שוכח ממני לגמריי והולך להתנשק עם קט. יש סיבה שאתה מנסה לשחק בי ככה?" הטחתי בפניו את כל תסכולי.
"את לא היחידה שמשחקים בה, ליילה. את עושה בדיוק את אותו הדבר! כועסת עליי ודוחה אותי כשאני עוזר לך, ואז נותנת לי לעזור שוב. באה אליי כי את לא יכולה לישון, ואז דוחה אותי שוב. הולכת להתאמן קרוב קרוב לשומר ואז מקנאה כשאני עם קטארה."
"קוראים לו רייס." אמרתי באיפוק. "וזה שאתה כל כך קנאי לא אומר שקורה משהו רציני בנינו… אז כן, בטעות נישקתי אותו פעם אחת-"
"את מה?!" הזעם השולט חזר לעיניו. "את מה, ליילה?" הוא שאל שוב בקול שקט יותר.
"אתה רואה?! אתה רואה כמה קשה אתה לוקח את כל הסצנות השוליות הללו? אני לא מחוייבת אלייך אדוארד! ניסיתי להיות אבל אתה לא רצית, פעמיים. אני לא בת הזוג שלך! מותר לי לנשק את מי שאני רוצה וכמה שאני רוצה!" עצרתי יבבה.
בנתיים הגשם הפך למבול. וזה ממש לא עזר למצב רוח המדוכא שלי.
"את צודקת. אז גם אני אלך לנשק את קטארה. ועוד המון בנות אחרות, כמה שאני רוצה." חזר אחריי בלעג.
"אתה-" עיניי ריפרפו בתמיהה. "אל תעשה את זה." מלמלתי בשקט. ידעתי שאני לא הוגנת, שאני מבקשת ממנו להפסיק לעשות את מה שאני אמרתי שאעשה. אבל היה לי קשה להודות בזה. מאיזושהי סיבה בלתי ניתנת להבנה.
"למה לא?" הוא התקרב אליי, קולו שקט ועמוק ועוד משהו. משהו לא מובן.
אדוארד התקרב עוד צעד, היינו קרובים כל כך.
התנשפתי בחדות. לא הבנתי מה קורה, אבל גופי הבין לבדו.
אדוארד הניח את ידו הרטובה והחלקלקה על הלחי שלי ולפתע הרגשתי את שפתיו על שלי, בגסות ורכות יחד, זה לא נשמע הגיוני, אבל אדוארד עשה את זה הגיוני.
ידי עלו מאליהן ועברו בשיערו הרטוב, אל כתפיו הרחבות וגבו.
אדוארד העמיק את הנשיקה ואני התמסרתי אליה.
הרגשתי מיליון תחושות שמתפוצצות בתוכי - תשוקה, זעם, שמחה, כעס, התרגשות ועוד מליון שאני לא יודעת לקרוא בשמן.
אף פעם לא הרגשתי ככה לפניי ולא רציתי שההרגשה תיפסק לעולם.
ידיו של אדוארד עברו על גבי כמו לשונות אש והגיעו ליריכיי, הוא תפס בי והרים אותי אליו.
כרכתי את רגליי סביב גבו ואת ידיי סביב עורפו.
הוא התנתק ממני באיטיות וחטף עוד נשיקה מהירה על השפתיים לפניי שהוריד אותי.
"אני לא אעשה את זה אם את לא תעשי." אמר, קולו צרוד מתשוקה.
"לא תעשה מה?" לרגע שכחתי מהכל.
הוא נאנח. "אני לא אתחמק ממך אם את לא תתנהגי כאילו כל הבנים בעולם שייכים לך." הוא הניח את ידיו על מותניי.
"אני לא מתנהגת כאילו-"
"בואי לא נריב שוב." אמר וטמן את ראשו בשקע כתפי. "שאני לא אצטרך לנשק אותך שוב."
צחקתי בשקט. "אתה בכל אופן תצטרך לנשק אותי שוב." הודעתי לו.
"אני אשמח."
"אסור שאף אחד ידע על זה." אמרתי ברצינות גמורה.
"מה את אומרת." מילמל, מילותיו נבלעו.
"אתה רוצה להמשיך לעמוד פה ולהתרטב עד לשד עצמותינו?" הרמתי את ראשו והחזקתי בו.
"לא. האמת שאני מוותר על ההצעה הנדיבה." הוא סחט את חולצתו המכופתרת בהיסח הדעת.
"אז בוא נכנס." אמרתי והתקדמתי לעבר הארמון.
"ליילה, אנחנו לא יכולים להיכנס לחתונה ככה," הוא החווה בידו על בגדינו הרטובים. "עדיף שנכנס מהכניסה האחורית." הוא השיג אותי בצעדיו.
"מאיפה?" לא הספקתי לסיים את המשפט והוא תפס בידי והוביל אותי מדרך לא מוכרת.
שמתי לב רק לידי הנתונה בידו, נראה שאדוארד עשה את זה בקלילות, לי זה גרם לחייך חיוך מטופש.
"מפה." הוא פתח דלת חורקת מעץ, מגולפת בעיטורים שונים.
נכנסתי אחריו לתוך טרקלין ארוך וצר.
"אדוארד, מה ל-"
לפניי נגלה חדר ענק וגבוה תקרה מלא בבגדים ונעליים, אביזרי אופנה ותכשיטים.
הכל היה כל כך יפה, הוא היה מעוצב בסגנון הישן, המסורתי, כמו בטוקסל. כמעט הרגשתי בבית.
"וואו." פלטתי חרישית.
"נכון?" אדוארד חייך בהתלהבות.
"טוב, אני באתי לקחת חליפה חדשה. ואני אראה אם יש פה שמלות של אחותי או משהו כזה שתוכלי לקחת." אדוארד הפטיר לעברי.
"איפה אנחנו בכלל?" צעקתי לעברו כשדיפדף בין החליפות.
"חדר ארונות ראשי."
"יש גם חדר ארונות משני?"
"ליילה, יש חדר ארונות לאמא שלי, לאחותי ולקאיון. גם לי היה פה חדר ארונות." ידעתי למה התכוון כשאמר 'היה'. לא רציתי ללחוץ עליו יותר מדיי.
"זה לא יראה חשוד כשיראו שהחלפתי שמלה וגם אתה?" הערתי את תשומת ליבו.
"אני מצטער להיות זה שמבשר לך, ליילה. אבל אף אחד לא שם לב." אמר כאילו גילה לי סוד מדינה.
"אני מקווה."
"טוב, מה עדיף." אדוארד הוציא שתי חליפות מהמתלה, אחת בצבע ירוק כהה, אחת בצבע שמנת. "את זאת שממש דומה להיא שיש לקאיון, בשביל שנהיה אחים תאומים או זאת שבטוח תתלכלך לי באוכל?" הוא העביר את מבטו בין השתיים והתלבט.
דיפדפתי בעצמי בין החליפות לשניה ושלפתי חליפה מהממת בצבע בורדו כהה. "זאת."
"או, היא יפה." הסכים בהנהון מרוצה.
"אני אומרת לך יש לי טעם בבגדים." חייכתי, מרוצה מעצמי.
"כן, יש לך." הוא התקדם אליי ולקח את החליפה.
באופן טבעי הוא הוריד את החליפה שעליו והתכוון להוריד גם את החולצה.
בשביל למנוע אי נעימות הסבתי את גבי והלכתי לכיוון אחר.
"אז.. איפה השמלות?" שאלתי בלי להסתובב.
"תתקדמי עוד קצת עם המתלה ותראי המון, המון, יותר מידיי, שמלות."
"אוף, אני חייבת?"
"זה חתונה, ליילה. את לא יכולה לבוא עם חולצה ומכנסיים."
התקדמתי קצת וכמו שאמר ראיתי כמות לא הגיונית של שמלות. בכל הצבעים, בכל האורכים, מכל הבדים. מליון סגנונות. הכל.
דיפדפתי בין הקולבים במשך כמה שניות עד שמצאתי אחת שמצאה חן בעיניי.
בצבע שחור, כשמי הלילה. לכל אורך השמלה היו נצנצים בצבע כסוף שנדמו ככוכבים. לשמלה הייתה מצורפת חגורה. שרווליה היו צמודים והתרחבו יותר ויותר ככל שהתקדמו במורד הזרוע. פתח הצוואר שלה היה מרובע ורחב.
"יפה." אמר אדוארד מאחוריי.
"אני יודעת, נכון?" אמרתי תוך כדי שאני בוחנת אותה שוב.
"כן.. אבל.."
"אבל?" הסתובבתי אליו. הוא היה לבוש בחליפה הכהה עם מכנסיים מחוייטים בצבע תואם. השיער שלו הספיק להתייבש וקצוות הבלונד בשיערו היו יותר בהירות עכשיו. הוא נראה מדהים.
"היא יפה יותר." הוא שלף מאחורי גבו שמלה בצבע כחול רויאל, היא התחילה מהחזה, ללא שרוולים. צמודה וקשיחה ומנקודת המותן היא נשפכה כלפיי מטה עד לרצפה, היה לה שסע ארוך שהגיע עד לאמצע הירך בערך.
"היא מהממת." הודתי. "אבל.. לא בשבילי." חזרתי לבחון את השמלה השחורה.
"היא ממש כן בשבילך." אדוארד הודיע לי. "רק תמדדי אותה, טוב? תמדדי ואז אם תתחרטי תקחי את השחורה."
האמת שממש רציתי לראות איך היא תראה עליי אבל התביישתי, אין לי חזה שיחזיק אותה יפה, או קימורים מתאימים. פחדתי שהיא תראה עליי כמו שק.
"בסדר, תביא." הושטתי את ידי בחיוך מיואש ואדוארד הביא לי אותה בהתלהבות.
הוא התרחק ממני ומצא פינה לבחון בה את הקיר ואני התחבאתי מאחורי אחד המתלים.
פשטתי את השמלה הרטובה במהירות והחלפתי לשמלה שאדוארד הציע לי.
"אה.. אדוארד?" קראתי לו מאחורי המתלה.
הוא המהם בתגובה.
"איפה יש מראה?"
"אני יכול להסתובב?"
"כן, איפה יש מראה?" חזרתי על שאלתי.
הוא הסתובב אליי ובחן אותי מכף רגל ועד ראש. פעמיים.
"ממש פה." הוא הצביע על עצמו. "אני אומר לך שזה נראה מעולה."
"אני לא ממש מאמינה לך."
"אאוץ' דבר ראשון. דבר שני, ליילה, זה מהמם." הוא אמר שוב. "את מושלמת."
"נו, אדוארד." העברתי את ידי בשיערי במבוכה. "פשוט תגיד לי איפה יש מראה."
הוא נאנח. "בואי."
הלכתי אחריו, בסוף אחד המתלים הייתה מראת גוף עם מסגרת זהובה.
הבטתי בראי ובחנתי את השמלה מכל הכיוונים. השמלה ישבה עליי בסדר, אבל כנראה לאילבה היא הייתה יכולה להתאים בדיוק. עם הגוף המושלם שלה.
"ליילה." אדוארד לחש-צעק לי אבל לא הסטתי את מבטי מהמראה.
"ליילה." הוא הפיע מאחוריי, מסתכל בי דרך המראה.
"כן?" הסתובבתי אליו בחדות.
"נראה לי שמישהו מתקרב. כדאי שנסתתר איפשהו." הוא סימן לי להנמיך את קולי.
"מי זה כבר יכול להיות?" הסתובבתי חזרה למראה ובחנתי את השרשרת הכסופה שלי.
"אתה בטוח שזה אמיתי?" קולה של מלכת רדוסר, ויקטוריה נשמע במעומעם.
אדוארד החוויר. "אמא שלי." ביטא ללא קול.
הסתתרנו מאחוריי אחת מספות הנוי. הברך של אדוארד רעדה מעט.
למה הוא כל כך מפחד מאמא שלו?
"כך זה נראה, מלכתי." קולו של אדם נוסף התקרב לחדר הארונות הראשי.
"איפה אמרת שנתקלת בזה?" קולה המתנשא של ויקטוריה נשמע שוב, קרוב יותר, קצת מאיים.
הנחתי את ידי על ברכו המקפצת של אדוארד, סימנתי לו שקט ביד על שפתיי והוא הרחיב את עיניו כאילו אמר 'אני לא יכול לשלוט בזה'.
המשכנו להאזין בשקט, מחכים שתצא כבר.
"זה היה מונח על שולחן האוכל, הוד רממותך." נשמע רשרוש של דף ולאחריו שקט שנמשך לכמה דקות, כמעט חשבנו לצאת.
עד ששמענו צעדים מתקרבים אלינו.
נשכתי את שפתי התחתונה, עלו עלינו? זה הולך להיות מביך. או אולי גרוע יותר, יחשבו שאני מרגלת מהממלכה האויבת.
"זה נראה כמו שטויות." הפטירה המלכה בזלזול.
"תקשיבי לי, גברתי, השם הזה, שנחתם בסוף המכתב מצלצל לי מוכר." התנשפות חדה נשמעה מצידו של הגבר השני.
"גייב, אתה לא בדיוק מעניין אותי כרגע, אם זו בדיחה אז מצא את מי שכתב את זה והענש אותו. ואם זה אמיתי אז תעשה את אותו הדבר." צחוק קטן ומלא בוז נשמע מכיוון המלכה.
"לא!" גייב פלט ונראה שהתחרט. "כלומר, את חייבת להקשיב לי, זה יכול להיות מאוד מסוכן, אני מכיר את השם הזה, ולא לטובה. בבקשה תעשי משהו." התחנן כאילו מדובר בחייו שלו, ואולי אכן זה היה הדיבור.
"קודם כל," ענתה המלכה באיטיות מתנשאת ומורטת עצבים. "איני חייבת דבר, לאף אחד! בטח לא לזוטר שכמוך. שנית, אתה הרי שומר הראש, תעשה מה שאתה חושב לנכון והנח לי, יש לי דברים יותר חשובים לעשות מאשר להתעסק עם משחק ילדים, האורחים מחכים לי בחתונה, תמצא זמן אחר לבלבל לי את המוח."
"אבל, מלכתי, הרי קראת בעצמך, כל צעד לא נכון שלנו יכול להוביל לאסון!" גייב, שכנראה היה שומר הראש נשמע על סף ייאוש.
"איך אמרת שהנודניק חתם את שמו?" שאלה המלכה בחשד.
"הצפע, גברתי." ענה שומר הראש.
התנשפתי בחדות, כל הדם אזל מפניי, האם הם מדברים על אותה מגילה שנשלחה לממלכה שלנו? אדוארד הסתכל עליי בדאגה.
"אתה רואה, גייב? אפילו לא שם מקורי. זה הכל הבלים. ועכשיו, הנח לי, בטרם אשליך אותך לצינוק." נשמעה רקיעת רגל זועמת ולאחריה צעדים מהירים מתרחקים.
הנחתי שגייב נס על נפשו.
"אדיוט." מלמלה המלכה באנחה.
חיכינו כמה רגעים כדי שתלך אבל שום צעדים נוספים לא נשמעו.
"אדוארד," ויקטוריה ביטאה את שמו במתק שפתיים.
אדוארד החוויר כששמע את שמו.
"אתה יכול לצאת." בקולה נשמע ארס. "אתה והחברה החצופה שלך."
לרגע החסרתי פעימה. היא באמת מלחיצה, האישה הזאת.
אדוארד ואני התרוממנו באיטיות.
המלכה הסתכלה עלינו בחיוך לא מוסבר.
"שלום, ליילה." פנתה אליי, עינייה רעילות. "מה שלומך? אפשר לשאול מה את עושה בחדר הארונות בארמון שלי?" שאלה.
התגמגמתי.
"תני לי לנחש, מצוטטת? לא, אולי את… מרגלת! כן, את נראית טיפוס כזה שיודע לרגל מצויין. את יודעת מה אני עושה למרגלים?" היא נהנתה מהפחד שזרעה בי.
כשלא השבתי היא החליטה להדגים לי בהעברת אצבע ארוכה על צווארה.
רק טיפש לא היה מבין מה הסימן הזה אומר, מוות.
"אמא," אדוארד ביקש.
"ומה אתה עושה פה?" היא החמיצה לו פנים.
"היא לא עשתה לך שום דבר, תעזבי אותה." הוא התעלם לגמריי משאלתה.
"ומי אתה, שתחלק לי הוראות?" שאלה באיפוק.
אדוארד השתתק.
"ככה חשבתי." חייכה לעצמה. "הפעם אני ארחם עלייך, ילדונת. פעם הבאה את תמצאי את עצמך אוכל לתנינים באגם שלי."
"אמא!" אדוארד זעם עכשיו. "היא לא עשתה שום דבר לא בסדר, אני ליוויתי אותה לפה. התלכלכה לה השמלה אז נתתי לה להחליף לאחת חדשה."
נדהמתי מהשקר המהיר שהמציא.
"ואתה? למה אתה החלפת חליפה?"
זהו הלך עלינו.
"אמא, התנגשנו אחד בשניה והמשקה שהיה לי ביד נשפך על שנינו." הוא דיבר לאט כמו שמסבירים לפעוט. "זה לא אשמתנו שהחלטת לבצע את מועצת המלחמה שלך בארון בגדים."
נראה שהמלכה חטפה הלם מהדיבור החצוף של אדוארד.
אני לעומת זאת, בלעתי חיוך.
"תצאו מפה, ברגע זה." אמרה.
התקדמנו ליציאה וכשעברנו על גבי המלכה היא תפסה את אדוארד משכה אותו אליה לכמה שניות לחשה משהו ואז עזבה אותו.
המשכנו להתקדם, כשהיינו במרחק סביר לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו, "מה היא אמרה?"
אדוארד העיף מבט לאחור והעביר יד על פניו. "לא משנה."
"נו אדוארד."
נכנסנו חזרה לאולם החתונה, המוזיקה הייתה שקטה יותר, כל האורחים ישבו סביב שולחנות אכלו, פטפטו וצחקו.
אף אחד לא שם לב אלינו.
"היא לא מאמינה לנו. לא ציפיתי שהיא תאמין אבל היא לא יכולה להגיד בפנייך שהיא לא מאמינה לי, זה יוציא אותה לא טוב. אז לבנתיים הכל בסדר."
"בסדר." הרגשתי שהסתיר דבר מה, אבל שתקתי.
התכוונתי ללכת לאחד משולחנות האוכל, נראה שעכשיו התכוונו להגיש את הקינוח.
לפתע הרגשתי יד חזקה תופסת בזרועי.
"נפגש אחר כך." זרק לעברי בחיוך והלך.
הנהנתי במרץ והלכתי להתיישב ליד סבסטיאן. הוא נראה נבוך. לא היה לנו שולחן משלנו אז כנראה אלנה הזמינה אותו להתיישב עם המשפחה שלה. אלנה לא נראתה פיקחת במיוחד וזה הפך את הסיטואציה למביכה אפילו יותר.
"היי, טינו." התיישבתי לידו והוא סובב את ראשו אליי בחדות.
מבטו המופתע השתנה למבט אסיר תודה.
"ליילה, את לא מבינה, אלנה פולטת שטויות וכבר כמה פעמים שאני ואליס עצרנו אותה מלרקוד על השולחן." הוא נראה מיואש.
צחקתי. "חבל שפיספסתי את זה." הפטרתי לעברו.
"את ממש לא פיספסת את זה, היא ממש בעיצומו של סיפור שקרה לה עם המאהב שלה." סבסטיאן האדים. אליס התחיל לדפוק את ראשו בשולחן.
"ואז… ואז אמרתי לו." אלנה לא הפסידה לשהק. "אמרתי לו שהוא מריח כמו בצל… היק… כי זאת האמת.. והוא ברח… אני אוהבת את הבצל שלי רק בסלט… היק. חבל שלא חתכתי אותו." אלנה המשיכה לצחקק ללא שליטה.
עיניו של אליס נפערו לרגע באימה.
"ליילה," סבסטיאן הסתכל עליי בהרהור.
"כן?"
"החלפת שמלה?" שאל, וחיוכי נמחק ברגע.
"לא… כלומר כן, נשפך עליי משהו, אילבה השאילה לי שמלה." אמרתי והסתכלתי על אילבה, אדוארד לחש לה משהו באוזנה.
"היא יפה עלייך." אחי טרח להחמיא לי.
"תודה." מלמלתי וניסיתי להמשיך לצחוק מהמחזה של אלנה.