הקרב על הכתר

פרק רביעי

ליילה:

אני רוצה למות, אני רוצה שהאדמה תפתח את פיה ותקבור אותי תחתיה, אני רוצה לנקום, אני רוצה שהכל יעלם, אני רוצה לדעת שזה היה רק חלום.

אני לא רוצה לדבר, אני לא רוצה ללכת, אני לא רוצה לזוז, לא רוצה לאכול, לא רוצה לשתות, אני לא רוצה להמשיך הלאה, אני לא רוצה לחיות יותר, אני רוצה שזה ייגמר.

השעה אחת וחצי בלילה, לא ישנתי כל היום עד עכשיו וכולם מחפשים אחריי.

ישבתי מכווצת בפינת החדר שלי, מחבקת את ברכיי ולא זזה, רועדת בטירוף ולא כל כך מצליחה לנשום.

הבזקים מהאירוע חזרו ונשנו במוחי בזמן שעיניי היו פקוחות, בוהות בנקודה בלתי נראית באוויר.

שמעתי מחוץ לחדר קולות של אנשים שקוראים בשמי. אני לא רוצה לצאת. אני לא רוצה לראות אף אחד. אני לא חושבת שאוכל להתגבר על זה אי פעם.

מוחי שיחזר שוב ושוב את הרגעים שכל כך רציתי לשכוח.

הראש של אמא מחורר ופצע עמוק מקליע נוצר במצחה. הבגדים המלכותיים שלה מתמלאים אט אט בדמה והיא צורחת צרחה אחרונה, קורסת על הרצפה כשאישוניה מתגלגלים לאחור. היא שוכבת לרגליי, דוממת, עינייה פקוחות ומבטה מיוסר, העור שלה מתחיל לאבד מצבעו.

אני עומדת מעליה מסתכלת ללא מילים, ללא הבעה, רק בוהה בה ואלף שאלות רצות במוחי.

אני שוכחת מי אני, אני שוכחת מה אני עושה, אני שוכחת מה קרה לפני שנרצחה, אני שוכחת איך מדברים, אני שוכחת איך צורחים, אני שוכחת איך להביע אימה, אני שוכחת הכל.

אבא שלי בורח בליווי מאבטחים, זה ברור שאם לא יצא מהמקום כעת הוא יהיה הקורבן הבא.

כמה משרתים מפנים את גופתה של אימי.

אני חושבת שצרחתי בסופו של דבר.

גם אותי פינו.

לא למקום מסתור, לא לקבורה, לפסיכולוג.

אז ברחתי.

ברחתי לתוך הארון בחדר שלי, ואני לא יוצאת ממנו עד עכשיו, הוא נעול, ואני נחנקת ומזיעה, אבל לא אכפת לי.

אחרי שכולם הפסיקו לצעוק את שמי ברחבי הבית יצאתי מהארון, אני לא מעיזה לעשות כלום, גם לא להתאבד.

"ליילה!!!" אדוארד נכנס לחדרי בסערה שעל פניו מבט מבוהל ומודאג. הוא חיפש אחריי בעיניו וכשמצא אותי מכווצת בפינת בחדר מיהר לעברי. גם לכאן הנודניק עוקב אחריי, מה כבר ביקשתי? דקה אחת של שקט.

"ליילה, אני... אני חשבתי שמתת. ש.. שהתאבדת," הוא היה נסער והתכופף על ברכיו לידי.

לא עניתי, לא זזתי אפילו.