הקרב על הכתר

פרק תשיעי

ליילה:

אני כועסת? מאוכזבת? חסרת אונים? אולי הכל ביחד? אני לא אמורה להרגיש ככה. ומשום מה אני מרגישה מערבולת של רגשות שליליים בתוכי.

זו הרגשה נוראית.

למה אני מרגישה את זה? אני לא יודעת. אני רק מניחה שזה תוצאות של עומס אירועים.

בתור נסיכה התמודדתי עם מקרים של מוות בעבר. אבל אלה האחרונים היו טראגיים, לעולם לא חשבתי שאצטרך להפרד מאימי, לעולם.

מצאתי את עצמי מריצה בראשי שוב ושוב את המקרה בכלא ואת הרצח של אמא. חושבת מה הייתי יכולה לעשות טוב יותר, אם הייתי..

תפסיקי. שמעתי את הקול של אדוארד בראשי.

אבל אדוארד לא פה. הוא הלך, אין לי מושג למה אני מרגישה כאילו הוא נטש אותי שבפועל הוא נסע למספר ימים בודדים. ואין לי מושג למה אני מרגישה בחסרונו.

רייס כבר השתחרר מבית החולים, העדפתי שלא להיתקל בו למרות שהמחשבות גם עליו לא פוסקות.

גם החבורה סביב העין של סבסטיאן כבר החלימה ורק צלקת בזרועו נשארה כאילו להזכיר את הפחד שלי.

אבל חוץ מזה שום דבר טוב לא קרה מאז שאדוארד עזב. אבא רוצה לזרז את התהליכים של הקרב ואני מוצאת את עצמי מתאמנת כל היום בחרב.

כולם מתוחים כל הזמן ועצבניים וזה לא מוסיף לאווירה העכורה.

המאמן שלי לחרב לא הגיע היום והייתי צריכה להתאמן לבדי, זה קצת בלתי אפשרי ונראה גם מגוחך מהצד.

וזו הסיבה שלא הופתעתי ששמעתי צחוק מכיוון שיח התותים.

רייס עמד שם במדי שמירה והסתכל עליי מתאמנת בחרב.

הפסקתי מיד ושמטתי את ידי. "מה אתה צוחק?" הסתכלתי עליו במבט קודר.

הוא חייך "מצחיק אותי, לראות אותך כאן מתאמנת מול אוויר."

"יופי." גילגלתי עיניים והתיישבתי על אבן ליד. הנחתי את החרב סמוך אליי.

"פגעתי בך?" הוא שאל בחשש.

"לא." משכתי בכתפיי.

"רק שתדעי, את מעולה בחרב." הפטיר לעברי והפנה את גבו חזרה לשמירה.

"תודה." מלמלתי.

רייס פנה לאחד השומרים שפיטרל במקום.

לקחתי את החרב חזרה והתחלתי להתאמן שוב, כעבור רבע שעה נתקלתי במשהו קשה שהיה מאחוריי.

רייס.

הוא ממש לא עוזב אותי. אני מרגישה נבוכה בסביבתו. למה הוא לא מבין?