הקרב על הכתר

פרק שביעי

אדוארד:

יש לי המון סודות, חלקם כבר לא סודות וחלקם עדיין שמורים אצלי בלי שאיש ידע עליהם. זה לא קל לחיות בממלכה יריבה, אתה לא יודע לאיזה צד אתה שייך, כולם, לא משנה איפה, מסתכלים עלייך במבט מזלזל, לא מקבלים אותך בשום צד. זה מאוד מבלבל.

בגלל שאני מרדוסר, קיבלתי כוחות מתליון הלייטר.

הטקס שלי היה מסובך, לא קיבלתי סימן בעורף. לא ידענו מה קיבלתי עד שהתחלתי להראות סימן למים.

לפני כמה ימים מלכת טוקסל נרצחה, אני, כמובן, אחד מהאנשים שמצביעים עליהם באצבע מאשימה מאחורי הגב. אני לא מרגיש בטוח בשום מקום.

הרצח גרר אחריו המון בעיות. צריך למצוא את הרוצח, צריך לדאוג לאבטחה, צריך לעזור לנפגעים בנפש, צריך לעזור לנסיכה - לליילה.

אבל אסור עליי להתערב בכל מה שקרה עם הרצח, הם הזהירו אותי שאם אעז להתערב אני אמצא את עצמי בצינוק. נסיך בצינוק, מי חשב עם דבר כזה בכלל?

נשאר לי רק לעזור לליילה, אבל כמו שאני מכיר את האישיות שלה היא לא תבקש עזרה ותדחה כל הצעה לסיוע.

למרות כל מאמציי, למרות כל הנסיונות שלי שדחתה אותם שוב ושוב, לא וויתרתי.

ליילה היא טיפוס לא קל, אבל זה מה שמייחד אותה וזה לא מפריע לי לנסות להתחבר אליה בכל זאת.

מאז המוות של המלכה היא חווה התקפי חרדה והחום עולה לה. וכמובן היא מתכחשת לכל זה וטוענת שהיא בסדר. כי, כמו שאמרתי - ליילה היא טיפוס לא קל.

היום ניסיתי בפעם האחרונה לדובב אותה, להוציא ממנה את מה שמפריע לה. אבל היא לא הקשיבה, אז אמרתי שאני מפסיק לנסות, אבל אני תמיד פנוי לשמוע.

אני לא יכול לרדוף אחריה כל חיי, אם היא לא רוצה לספר לי זאת זכותה המלאה.

אבל ידעתי שהיא לא תתן לי ללכת בקלות כזאת.

"אדוארד, חכה." היא קראה לי בהיסוס ברגע שהתכוונתי לצאת. "אז אני כנראה עדיף על הפסיכולוג, מה?" הסתובבתי אליה בחיוך מנצח.

"אל תחמיא לעצמך יותר מדיי, אני פשוט מקווה שזה יעצור את ההתקפים האלה או לפחות יפחית אותם במקצת." היא נאנחה.

"יופי," אמרתי, מתיישב לידה במיטה.

"יופי," היא חזרה אחרי והתרחקה לקצה המיטה.

"את רוצה לספר לי או שאני אשאל שאלות?" הבטתי עליה מהצד.

"אני אספר לך." ליילה ישרה מבט קדימה.

ברור שהיא תספר לי. היא לא יכולה לוותר על השליטה. כמוני, בערך.

"זה פשוט, מאז שאמא שלי מתה יש לי המון סיוטים, וזכרונות, ו... התקפים כמו שראית." היא הייתה נבוכה.