הקרב על הכתר

פרק חמישי

ליילה:

אז כנראה יש לי פוסט טראומה. לי, ליילה סייטלי דמורה. האישה האמיצה והלוחמת - יש פוסט טראומה. פלאשבקים מאירוע טראומטי שחוויתי, מזכרת נוראית מאירוע נורא עוד יותר.

היה עצוב לראות את אולם הטקסים שלפני כמה ימים היה חגיגי וצבעוני - קודר ושחור.

לא שמתי לב לכלום, ההלוויה עברה עליי בערפול חושים. הנהנתי אוטומטית לאנשים שהגיעו ודיקלמתי את הנאום שלי בלי שום בעיה. אפילו העלתי כמה דמעות בשביל ההצגה.

קברו את אמא בארון עץ. הוא נראה פשוט, אבל האמת שהוא היה עשוי מאחד העצים היקרים בממלכה.

בדיוק כמו אמא- לעולם היא נראתה רק 'אשתו של המלך הגדול אלכסנדר'. אבל בתוך הארמון; היא זאת שניהלה הכל. מאחורי הקלעים.

אבל הקבר? הכי מפואר שתראו. בנג'י דאג לזה. פרחים פוזרו בכל מקום. ניצב מתחת לעץ בשביל שלא יקרה לו כלום בשמש הקופחת של טוקסל.

השיש היה מבריק וגדול. מאוד גדול.

קבר יפה. אם אפשר להגיד את זה על קבר בכלל.

כולם נשאו הספדים. עין אחת לא נותרה יבשה. מה שנראה לי דיי מוזר בהתחשב בכך שאף אחד לא הכיר את אמא באמת. על מה אתם בוכים? הכרתם רק את הגרסה המלכותית שלה. היבשה. לא הכרתם את האמא שהיא הייתה. האמא שאני הכרתי. האמא השמחה. הפוקדת. ההחלטית. החכמה.

נמאס לי מכל החרא הזה.

ראיתי את אבא וצ'ארס מדברים. צ'ארס נראה עצבני והניף את ידיו בתנועות מוגזמות. הוא ואבא הגניבו אליי מבטים כמה פעמים.

אז עשיתי את ההפך ממה שהיה עליי לעשות וניגשתי אליהם.

התחלתי לשמוע אותם.

"-לשלוח אותה לשם!" קבע צ'ארס.

"אני יכול. וזה מה שיקרה," אמר אבא ולא הסיט את מבטו מצ'ארס.

"היא לא מסוגלת, אבא. תחשוב בהיגיון. היא בטראומה עכשיו." צ'ארס ניסה להירגע.

"זה מה שיעזור לה." אמר אבא והניח את ידו על כתפו של צ'ארס. "או, הנה את," אבא חייך אליי חיוך קטן.

"הנה אני," עניתי בחיוך מזויף משלי.

"ליילה חמודה, אני רוצה לדבר איתך לרגע," אבא עזב את צ'ארס הזועם והוביל אותי לחדר צדדי באולם ההלוויה.

הבטתי בו במבט שואל.

"איך את מרגישה?" תפסיקו לשאול את השאלה המטופשת הזאת שברור לכם שאני לא אענה את האמת. חשבתי זועמת.

"טוב." עניתי.

"יופי, אני שמח לשמוע." אבא השתעל בחוזקה.

"ואצלך?" הרגשתי צורך להוסיף.