הקרב על הכתר

פרק ארבעה עשר

ליילה:

העניין הזה מבלבל אותי ואני לא כל כך מה אני מרגישה. מצד אחד אני מרגישה שלפעמים הוא פשוט שוכח ממני, מצד שני הוא נשאר איתי עד הבוקר כדי לוודא שאני ישנה טוב.

למה הוא חייב לבלבל אותי כל כך? אני לא ביקשתי ממנו עזרה. הוא פשוט הציע אותה ובלי הרבה שאלות נדחף לי לבעיות. לפעמים זה עוזר ולפעמים זה רק מייצר לי בעיות חדשות.

אתמול שמעתי את מכתב האיום הזה התחלחלתי לגמרי, הנה קיבלנו קצה חוט של האנשים שהעזו לרצוח את אימי. אבל... לעולם לא נוכל להגיע ויכול להיות שזה בכלל איום סרק.

ברחתי מחדר הישיבות כי הרגשתי בחילה נוראית. לא יכולתי לשאת את זה. ואז נתקלתי במשהו בדרך ופשוטה הכל חזר בבת אחת.

אני מרגישה כל כך מטומטמת עם ההתקפים המפגרים האלה. אני רואה אותי שוב ושוב.

אני פשוט...

אני פשוט לא מסוגלת לשחרר.

בכל כך הרבה מובנים.

הדלת נפתחת שניה אחרי שדוארד ירד.

סבסטיאן נכנס אפוף מחשבות.

מזל שדוארד הספיק לרדת.

"מה אתה עושה פה?"

"קורא לך לארוחת בוקר." אמר ביובש.

"עכשיו באמת?"

"מה קרה אתמול?" שאל בישירות.

"אתמול?" לחץ על הדם שלי למעלה.

"כן, אתמול. באמצע הישיבה." הוסיף בקוצר רוח.

"אה." לא הרחבתי בתקווה שלא ילחץ.

"אה..?" הוא לחץ.

"הייתה לי בחילה." פניתי להתארגן, שלא יראה את הבעת פניי.

אני בדרך כלל טובה בלשקר, אבל כרגע לא בטוחתי בעצמי.

"אז פשוט יצאת בלי להגיד כלום? הוא גלגל את עיניו.

"אני רצינית, סבסטיאן. אני חייב את הנושא לעזאזל.

השקרים הכי טובים מתובלים באמת. נזכרתי.

"המגילה הזאת הלחיצה אותי." השפלתי את מבטי.

הבעת פניו השתנתה. "ואת בסדר עכשיו?" שאל ברוך.

"כן. בסדר גמור." הודות לחבר הכי טוב שלך.

"אני שמח לשמוע, בואי, שלא נאחר." סבסטיאן זירז אותי.

האצנו את צעדינו לעבר חדר האוכל.

הגענו ראשונים הבטתי סביבי, רק אבא שלי ישב בשתיקה מעיקה בקצה השולחן. ניצוץ בלתי מוסבר נדלק בעיניו כאשר הרים את מבטו אלי.