הקרב על הכתר

פרק שמיני

אדוארד:
"ליילה!" עקפתי אותה במהירות, היא הסתכלה עליי מחכה שאגיד משהו. "מה רצית?" התנשפתי.
"זה כבר לא משנה..." היא התחמקה והמשיכה ללכת.
"זה משנה, ליילה מה רצית להגיד לי?" התעקשתי.
"אדוארד עזוב אותי." דרשה. "תחזור לבת זוג שלך או מי שהיא לא תהיה."
"מה הקשר? היא רק נישקה... אוך, לא משנה! ליילה פשוט תגידי לי, מה רצית?!" התקדמתי בקצב שלה.
"אדוארד, תניח לי. בבקשה!" קולה היה תקיף. היא עקפה אותי והתקדמה בצעדים מהירים לעבר הארמון.
נשארתי שם לעמוד. הבטחתי לעצמי שלא ארדוף אחריה יותר, והנה אני שוב נופל בבור שלה. לעזאזל!
בעטתי באבן בצד הדרך.
הסתכלתי אחורה, קט לא הייתה שם.
התקדמתי לעבר הכניסה האחורית של הארמון ומשם לחדר שלי.
נתקלתי באייסון בדרך לחדרי.
"וואו! תזהר!" אייסון העיר לי.
"כן, סליחה." מלמלתי.
"לאן אתה הולך? יש ארוחת צהריים שכחת?" אמר.
"אה כן." התאפסתי.
הלכתי אחרי אייסון לארוחת צהריים. בהתחלה הוא ניסה לדבר איתי ואז הבין שאני לא במצב רוח אז העברנו את ההליכה בשתיקה.
הגענו לחדר אוכל. ריחות של המאכלים הגיעו לאפי. עוף צלוי, ירקות מאודים, בשר, כל מטעמי הארמון.
התיישבתי בין אמיליה לסבסטיאן.
סבסטיאן פנה אליי, "מתי אתה נוסע?"
"אחרי האוכל אני מניח."
משרתים התחילו לצאת עם האוכל. למרות הריחות המשגעים לא היה לי תיאבון.
"תגידו, מישהו יודע איפה כולם?" שאל בנג'מין.
העברתי את מבטי על היושבים, המקום של צ'ארס היה ריק, כך גם של המלך וליילה.
"אבא.. לא מרגיש טוב," אמר סבסטיאן והשפיל מבט לצלחת.
"צ'ארס כנראה בישיבה.. או כל משהו שקשור למשמר המלכותי..." אמרתי במהירות מנסה לעביר את האווירה שיצרה התשובה של סבסטיאן.
"סביר להניח.." חייך בנג'י, "וליילה?"
"עברתי אצלה," אמרה אמיליה. "היא ביקשה שאשלח לה משרתת עם אוכל לחדר. כדאי שתראה מה איתה, אדוארד."
הופתעתי, "אני?"
"הוא?" אמר סבסטיאן לידי חצי שניה אחריי.
אמילה המשיכה להסתכל עלינו ברוגע. "אממ אתה היית איתה הרבה בזמן האחרון, לא?"
באתי לענות אבל סבסטיאן הקדים אותי.
"לא." הוא אמר נחרצות.
כן, לא. אני לא ביליתי עם ליילה הרבה. גם אם כן, זה בגלל שהיא הייתה צריכה עזרה. זה לא יקרה שוב.
בנג'מין ואייסון שקעו בשיחה על הפוליטיקה של לינקסטר.
סבסטיאן ניסה להישתלב בשיחה, אמיליה חזרה לאכול ואני שקעתי בעינייני.
כשהבנתי שכלום לא יצא מלשבת ולבהות בצלחת קמתי והלכתי לחדרי. עברתי ליד הדלת של ליילה. התלבטתי אם לדפוק.
אתה לא רודף אחריה יותר. אמרתי לעצמי.
החלטתי להקשיב לעצמי לשם שינוי והלכתי לחדרי.
המזוודה שלי הייתה פתוחה עם כל הבגדים בפנים, סגרתי אותה במהירות וירדתי במדרגות לעבר הסלון הגדול.
התיישבתי על אחת הספות.
קולות החלו להשמע מכיוון חדר האוכל וראיתי את בנג'מין יוצא משם ממהר לחדרו.
אחריו סבסטיאן ואייסון הגיעו ודיברו בינהם. עיניו של סבסטיאן קלטו את המזוודה שלי והוא רץ לעברי.
"אתה עוזב??" שאל בזעזוע ואייסון האיץ את צעדיו אלינו.
"אתה אמרת שזה בסדר מבחינתך!" התגוננתי.
"אבל ממש עכשיו??"
"ממש עכשיו." אישרתי.
"לאן אתה הולך?" אייסון ניסה להבין, שכחתי שהוא לא יודע עדיין על האירוסין של אחותי.
"אחותי מתחנת בקרוב ויש מסיבת אירוסין." הסברתי.
"אה, נחמד." הוא נראה טרוד לרגע אחד.
"ומתי הכרכרה שלך מגיעה?" שאל סבסטיאן.
"הם לא ציינו שמגיעה כרכרה." השבתי בפשטות.
"אז איך חשבת לנסוע, דביל?" שאל בייאוש.
משכתי בכתפיי.
"אני אארגן לך משהו..." אמר והלך משם עם אייסון והם התפצלו כשאייסון עולה במדרגות כנראה לחדרו וסבסטיאן ממשיך לכיוון אחד החדרים האחרים.
"השגתי לך." הוא חזר אליי כעבור רבע שעה. הוא לא נראה נלהב במיוחד.
"אתה בטוח בסדר עם זה שאני הולך?" שאלתי שוב כדי להיות באמת בטוח.
"כן, כן, אני בטוח." הוא התנער וחייך אליי. "הקרב ממילא לא מתחיל מחר." תירץ ספק לעצמו ספק לי.
"כן." אישרתי.
"בסדר, תהנה לך." הוא חיבק אותי חזק, אבל לא חזק מדיי. חיבוק של פרידה, כאילו אני נוסע לשבוע.
ביקוריי בממלכה שלי לא היו תכופים הם היו רק לעיתים רחוקות מאוד.
בכל פעם סבסטיאן הבין את הצורך שלי לחזור ליום או שלושה ימים לממלכה שלי כי בכל זאת, אימי נמצאת שם ואחותי הבכורה, ואחי הקטן, קאיון, לקאיון האמת לא היה כל כך אכפת אבל אילבה הייתה מאוד קשורה אליי.
אני לא כל כך אוהב לבקר ברדוסר, בעיקר בגלל אימי. היא לא אישה נחמדה במיוחד.
אבל הפעם זה היה שונה, סבסטיאן היה זקוק לי ובדיוק אז הייתי חייב ללכת.
סבסטיאן הרפה ממני, "אל תתעכב מידי, אני לא יודע איזה תרחישים עלולים לקרות כשלא תהיה פה." אמר.
"אתה תשרוד בילעדיי כמה ימים, אני סומך עלייך," הרגעתי אותו.
"תודה אדוארד, אבל אתה צריך ללכת, הכרכרה כבר בחוץ." הוא הצביע לעבר החצר.
הסתובבתי לכיוון הדלת וכרכרה אדומה וזהובה ולה רתומים שני סוסים שחורים עמדה בחוץ. העגלון מ
נופף לי שאזדרד.
"להתראות!" אמר כשפניתי ללכת.
"אני אשוב בעוד יומיים תשדל לא להתגעגע יותר מדיי." חייכתי אליו והוא חייך חזרה.
"מה? אתה הולך?" שאלה קטארה כשאתה אותי פונה לצאת.
"כן, אני הולך קט, יש לאחותי מסיבת אירוסין." אמרתי בחיפזון.
"אפשר לפחות חיבוק? נשיקה? משהו?" היא חייכה אליי חיוך מתוק ואני נישקתי אותה על לחיה בחופזה ומיהרתי לכרכרה.
"להתראות אדי! תחזור מהר!" היא נופפה לי.
"כן, כן, ביי קט." עליתי על הכרכרה והתחלנו לנסוע.
לא ברח מראשי המחשבה שלא נפרדתי מליילה.
אחרי כשעתיים הגענו לארמון רדוסר, הגענו כזה מהר כי הארמון של רדוסר ממוקם קרוב לגבולות עם טוקסל. למדתי את זה בתור נסיך בשיעורים מלכותיים לפניי שעברתי לטוקסל.
הכרכרה נעצרה ודלת העץ נפתחה. מיצמצתי כשקרן שמש חדרה לבפנים וסינוורה אותי.
יצאתי מהכרכרה בזהירות ונעמדתי מול הארמון. הבית שלי במשך שש-עשרה שנים.
העגלון הוריד את המזוודה מהכרכרה ונסע.
בהיתי בארמון, הוא היה גדול, הצלחתי לזהות את החדר שלי ואת אולם הנשפים. המדרגות לכניסה נפרסו לפני כמו שטיח לבן ועיטורי זהב היו עליהן, הן היו רחבות וארוכות.
שיפצו אותו מאז הפעם האחרונה שהייתי בו. שיפצו אותו מאוד.
התנשמות קטעה את המחשבות שלי. "אדוארד!" קולה העדין של אחותי נשמע ממעלה המדרגות.
הרמתי את מבטי, אחותי אילביה עמדה שם עם חיוך ענק על פניה.
היא הייתה יפייפה. אחותי תמיד הייתה יפה אבל בזמן שלא הייתי פה שערה הבלונדיני ארך, היא גבהה, תווי פניה התחדדו מעט, ענייה הכחולות זהרו בשמש ועורה הבהיר הבריק.
חייכתי אליה חיוך קטן והרמתי את שתי אצבעותיי לשלום.
לא נראה שהיא הבינה את פשר הסימן אז הורדתי את ידי.
אילבה ירדה במדרגות במהירות ונעמדה מולי, היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה וגם אני לא, חיבוק? לחיצת יד? מה עושים במצב כזה?
אחרי כמה שניות מביכות ושקטות היא חיבקה אותי.
החזרתי לה חיבוק. לשיערה היה ריח של פרחי אביב כמו תמיד.
"היי," אמרתי.
"היי," היא אמרה בהתרגשות.
"אדוארד, איך גדלת!"
"את נשמעת כמו דודה," אמרתי בחיוך.
"הקול שלך ממש השתנה." היא המשיכה.
"אמממ תודה?"
"והשיער שלך, הארכת אותו." היא הרימה את ידה לגעת בפניי, ברגע האחרון התחרטה והשמיטה את ידה.
"כן, אני אוהב אותו יותר כשהוא ארוך." העברתי יד בשיערי.
השיער שלי לא היה כזה ארוך, של סבסטיאן היה יותר ארוך משלי. אבל פעם, כשהייתי ילד קטן אמא שלי תמיד הכריחה אותי לקצוץ את השיער. אז אפילו באורך הזה, זה נראה לאילבה מוזר. בהתחלה הארכתי וצבעתי אותו כמרד, עכשיו אני פשוט אוהב אותו ככה.
"זה באמת יפה יותר," היא הנהנה.
"את גם נראת טוב," הרגשתי צורך לומר.
"תודה, עכשיו בוא נכנס." אילבה הסתובבה והתחילה לעלות במדרגות.
הרמתי את המזוודה והתכוונתי לעלות אחריה כשקולה עצר אותי, "מה אתה עושה?" הרמתי מבט. בילבול נראה על פניה.
"נכנס עם המזוודה שלי?"
"מה? לא. תשאיר אותה פה משרת יקח אותה לחדר שלך."
"לא לעלות אותה במדרגות אפילו?"
"לא, לא, הוא אמור להגיע בכל רגע." וכאילו לפי סימן משרת לבוש במדי הארמון יצא מהדלתות הענקיות.
אלביה חייכה והמשיכה להתקדם.
נכנסנו בדלת הגדולה והגבוהה מעוטרת פרחים מוזהבים ועלי זהב שנצצו בשמש של הצהריים.
הארמון נראה עוד יותר גדול מבפנים, זכרתי אותו אבל נראה ששיפצו אותו לאחרונה, הוא נראה הרבה יותר יפה ממה שהיה נראה בפעם האחרונה, אהבתי את השינוי. אמא אהבה שינויים, היא הייתה נוהגת להזכיר לנו ששינויים בחיים מרעננים את החיים שלנוו מוסיפים לנו עניין וצבע. אני לא יודע, אני בסדר עם השגרה שלי.
"אדוארד." אמרה אימי במבט חסר רגש אך חיוך נראה על פניה.
שריריי נמתחו באופן לא רצוני כשהבחנתי בה מתקדמת לעברי.
"שלום אמא." חייכתי אליה חזרה.
"יפה מצידך שהגעת." זה הכי קרוב שתשמעו מאמא שלי למחמאה.
"כן." אמרתי ביובש ונמענעתי להזכיר באיזו דרך הגעתי.
"השתנית כל כך!" אמי סקרה אותי במבבטה וניערה פירורים בלתי נראית מהכתף שלי.
מבטה נתקל בשערי, עווית הופיע בפניה לרגע בודד אחד אבל מיד התעשתה ושבה לחייך ברוגע.
"איפה קאיון?" שאלתי.
"בחדרו, אתה יודע שהוא אוהב להסתגר עם עצמו, אתה רוצה שאקרא לו?" שאלה.
הנדתי בראשי לשלילה. הוא בטח כותב משהו, או קורא, אח שלי אוהב לקרוא ולכתוב, בדיוק כמו אבי. גם מראהו מזכיר את אבי מאוד - שיער שחור כהה וחלק, עיניים ירוקות מסתוריות, ואף גדול במקצת. הוא טיפוס שקט, רציני. לפעמים הוא מזכיר לי את צ'ארס אבל קאיון יותר נחמד לבריות לשם שינוי.
"בסדר," אמי כחכחה בגרונה. "אני באולם הנשפים, תבוא לשם אחר כך." היא אמרה. קובעת. אמא הסתובבה והלכה מטופפת בנעליי העקב שלה לאולם.
"אני יכול לראות את השמלה שלך?" שאלתי את אילבה בציפייה.
"לא, זה הפתעה." היא צחקה. "ותודה שהזכרתי לי, אני חייבת ללכת להתארגן, תהנה אד."
חבל שהזכרתי.
אילבה הלכה נותרתי לבדי באמצע הרחבה הגדולה של הארמון.
הרגשתי לא בנוח, הרגשתי לא בנוח בבית שלי. הרגשתי כמו אורח.
עליתי לקומה השנייה, שם -אם זכור לי נכון- נמצא חדרי.
פתחתי את הדלת של חדרי והמזוודה השחורה שלי ניצבה שם, ניחשתי נכון, עוד לא העבירו את החדר שלי לחדר אחר.
החדר שלי היה מסודר וריח ניקיון קידם את פניי, הרוח הקרירה הניעה את הווילון שהיה תלוי מעל החלון שלי, והמיטה שלי הייתה מוצעת ומגוהצת ועליה נחה השמיכה העבה שלי והכרית הלבנה.
היו שתי דלתות בתוך החדר, אחת לחדר ארונות. והשנייה לשירותים ומקלחת.
סגרתי את הדלת והתחלתי לפרוק את הדברים שלי, הוצאתי רק דברים חשובים, את שאר הבגדים אני אסדר אחר כך.
ופתאום נשמעה דפיקה בדלת.
"מי זה שם?" צעקתי מבפנים.
"זה אני, קאיון." נשמע קולו הבס של אחי הקטן, בפעם האחרונה שהייתי פה הוא לא היה נשמע כל כך עמוק.
"תכנס." אמרתי תוך שאני מניח את הבושם שלי על השידה ליד מיטתי.
קאיון פתח את הדלת בעדינות ונכנס, הוא הביט בי לכמה שניות ואז חזר על עקביו, מלמל סליחה ויצא.
כעבור רגע הוא נכנס שוב שמבט מבולבל על פניו.
"אדוארד? זה אתה?" הוא שאל וסגר אחריו את הדלת.
"כן זה אני," הבטתי בו במבט מבולבל והזדקפתי.
"אתה... ממש השתנית."
למה כולם אומרים את זה?
"תודה, אני חושב. גם אני לא מזהה את הקול שלך, חמודי." צחקתי.
"והשיער שלך, ממתי הוא בלונדיני?" הוא הביט על שיערי. "וארוך?"
"ממתי שמתחשק לי." החיוך לא מש מפניי.
קאיון הביט בי לדקה ואז התיישב על מיטתי ונאנח.
"הכל בסדר?" שאלתי ומבטי התחלף לדאגה.
"קצת קשה לי שאילבה עוזבת ואצטרך להשאר לבד עם אמא בארמון הענק, אני אשתגע." הוא נאנח בשנית.
"אני מבין אותך." אמרתי והתיישבתי לידו. "אבל אל תדאג, אני אבוא לבקר אותך." ניחמתי אותו.
"אדוארד, אמרת את זה גם שעזבת ואתה בא פעם באף פעם." קאיון תמיד היה ישיר, דוגרי, ממאן לייפות את המציאות, היה קשה לנחם אותו.
"הכל יהיה בסדר, אולי אילבה עוד תשאר לגור פה עם פיטר." זאת הייתה חצי שאלה.
"אוי, רק שפיטר לא יישאר, אני לא סובל אותו, הבן אדם קוץ בתחת." קאיון גלגל את עיניו.
השתדלתי לא להעיר לו על ההערה הלא מכובדת שפלט בטעות, או שלא בטעות.
"אתה לא אוהב את פיטר." ציינתי עובדה שממילא הייתה ברורה מדבריו של קאיון.
קאיון רק הנהן.
לרגע היה שקט ואז קאיון הביט בפניי.
"אני... מצטער על מות המלכה וזה." אמר לבסוף.
"זה בסדר." הרגשתי צער, אבל לא בגלל המוות של המלכה, אלא בגלל הבעיות שנגררו אחריה.
ליילה בטח עצבנית שהלכתי. שנאתי את זה שחשבתי עליה כל כך הרבה גם פה. נתתי לה הזדמנות. אני לא ארדוף אחריה יותר.
קאיון החזיר את מבטו לרצפה.
"בן כמה אתה?" זה הרגיש לי מוזר לשאול את אחי לגילו, אולי קצת עצוב.
"שש עשרה וחצי." הוא ענה ולא זז.
עוד שנה וחצי הטקס שלו. המחשבה חלפה בראשי.
"ממתי הספקת לגדול כל כך?" צחקתי, בעיקר כדי לשחרר את המתח והמבוכה ששררו בחדר.
"מתי ששינית את שיערך." הוא צחק גם הוא.
"שידכו לך כבר מישהי?" שאלתי. על מה אחים אמורים לדבר? אילתרתי.
"לא, כל הבנות של הלורדים צבועות ורק רוצות את הכסף והמראה החיצוני שלי, לאף אחת לא אכפת מהאישיות. בגלל זה אני לא סובל את המקום הזה." כבר ציינתי שאחי בוטה? נוטה לחוסר טאקט?
"אז אתה רוצה לקחת לך מישהי ממלכה אחרת?" שאלתי.
"אני לא יודע, אני לא חושב שאמצא את האחת בקרוב." אמר.
'קאיון לא פסימי' אמא נהגה לומר 'הוא פשוט רואה את המציאות הכואבת'.
"מה איתך?" הוא הרים את פניו מהקרקע.
"אני... טוב אני לא ממש יודע." משכתי בכתפיי.
קאיון לא שאל לפשר המשפט והוקל לי.
"טוב לך שם? בטוקסל?" שאל ואת ההבעה שבפניו לא הצלחתי לפענח.
"כן. לחלוטין." אמרתי ומיד התחרטתי. "אבל יש גם המון חסרונות."
"כמו למשל?"
"קודם כל כרגע יש המון בעיות בקשר למות המלכה אז זה קצת מורכב כרגע. אבל בעיקרון לא כל כך קיבלו אותי יפה, חוץ מסבסטיאן, ואולי גם ליילה ובנג'מין, הם מתייחסים אליי כאויב." הרגשתי עיקצוץ כשאמרתי את זה.
קאיון הנהן במהירות והתרומם.
"החליפה שלך בתוך חדר הארונות." הוא ציין והצביע לעבר חדר הארונות שבחדרי.
"תודה." חייכתי אליו.
נכנסתי לחדר הארונות, מליוני בגדים. מהחולצות הכי פשוטות וזולות להכי יקרות ומכובדות. שתי חליפות סייף בצבעי רדוסר. מכנסיים, ארוכים, עד הברכיים, מחויטים, כל דבר היה שם. אבל חליפה למסיבה, לא.
יצאתי מהחדר מבולבל.
"אממ, קאי, אין שם חליפה.." הרמתי את אגודלי מצבע למאחוריי על החדר.
"מה? אני ראיתי היו שם שתיים." הוא קם ונכנס לחדר, נכנסתי אחריו.
"מה זה? מטומטם אחד." הואהחזיק שתי חליפות סייף בידו כשיצא מחדר הארונות.
"חליפות סייף." באותו רגע נפל לי האסימון. "אהההה, אתה רוצה שנתאמן בסייף?"
"כן, מה חשבת?" הבעה מבולבלת עלתה לפניו.
"לא חשוב, טוב.. רגע. אבל לא צריך להתארגן למסיבה?"
הוא הבין מה חשבתי, והתחיל לצחוק בקול. "מה? חשבת שחליפה למסיבה? למה לנו להתארגן מעכשיו?" הוא נרגע מהצחוק. "מה אנחנו בנות?"
בטוקסל התחלנו להתארגן מוקדם לטקס. התשובה עמדה על לשוני אבל עצרתי אותה, "לא יודע.."
"אז לא. אנחנו צריכים לשים חליפה ואנחנו מוכנים, אדוארד." הוא דיבר אליי כמו שמסבירים לילד קטן. זה עיצבן אותי. "שים את החליפת סייף וניפגש בחדר אימונים." הוא יצא.
סייף היה משחק ששיחקו רק ברדוסר, הבאתי את הסייף איתי כשהגעתי לטוקסל. הצטרכתי להסביר לסבסטיאן את החוקים עד שהתחיל לתפוס את המשחק ונהיה סייף מומחה, כמעט כמוני.
כשסבסטיאן ביקש מאביו שיביא מרדוסר סייף מקצוען שיאמן אותי ואת סבסטיאן הוא סירב, רק אחריי שיכנועים רבים אנדרו הגיע. ומאז אני משחק עם הקטין כמעט תמיד, בעיקר שאנחנו מנסים להשתחרר מדבר מסויים שמעיק עלינו.
הדחקתי את המחשבה על סבסטיאן אני לא רוצה לחשוב עליו יותר מידיי, הבטחתי לעצמי שאהיה רק עם משפחתי הפעם.
התלבשתי בזריזות ואיכשהו הצלחתי ללבוש גם את החליפה, אני מתקשה כמעט תמיד ללבוש את החליפה.
לקחתי את החרב ומיהרתי לחדר האימונים.
קאיון היה שם, משחק עם חרבו ומניף אותה באוויר כאילו התאמן מול שחקן בלתי נראה.
כשראה אותי נכנס הוא הזדקף חזרה וחייך.
"אתה מוכן?" הוא הרים את רשתית הברזל וחייך אליי חיוך זדוני.
"נולדתי מוכן."
סיימנו את המשחקים מתנשפים.
המשחק עם קאיון היה.... מיוחד. הוא היה אלים במידה שלא ראיתי כבר הרבה זמן, ואם זאת מאתגר ומפוצץ. הרבה זמן לא שיחררתי ככה אדרנלין.
ניצחתי אותו פעמיים והוא ניצח פעם אחת.
נראה שגם הוא נזכר בזה כשאמר, "תמיד היית הכי טוב." הוא התיישב על ארגז חרבות ונשען על הקיר מאחוריו, מתנשף.
"היי, ניצחת אותי פעם אחת. זאת התקדמות."
חייכתי. מרוצה. גם אם הוא לא התכוון לזה כמחמאה.
"מתי המסיבה מתחילה?" שאלתי והתחלתי להתקדם לתאי ההלבשה להחליף לבגדים הרגילים שלי.
"אני חושב שבעוד שעה." אמר קאיון במבט לא בטוח.
קאיון מעולם לא היה מסודר. לצפות ממנו לזכור תאריכים וזמנים היה יותר מדיי בשבילו.
"מעולה אז אני אלך להתארגן." אמרתי ופניתי ללכת.
"אדוארד יש עוד שעה," הזכיר לי קאיון.
"אני לעומתך לא רוצה לבוא בבגדי סייף לאירוסים של אחותי." עקצתי.
"תעשה מה שאתה רוצה." הפטיר לעברי ואני הלכתי.
עליתי לחדרי וחיפשתי את החליפה שאני אמור ללבוש במסיבה.
חיפשתי בארונות, במקלחת, על המיטה, מתחת למיטה, מתחת לסדינים, איפה לא?
לא היה זכר לחליפה.
אני לא אוהב לפנות לאמא שלי בדרך כלל, ניסיתי להתחמק מבקשתה להגיע לאולם. אבל במקרה הזה לא הייתה ברירה, אם לא אלך אליה אשאר בלי חליפה למסיבה.
אמא שלי הייתה באולם הנשפים כמו שאמרה לי, מנסה להשתלט שם על הנראות של האולם.
כמה שולחנות לא ערוכים היו מסביב והאולם עצמו היה נראה כמו באמצע שיפוץ.
אמא שלי הפנתה את מבטה ועיניה קלטו אותי בין המשרתים שהסתובבו באולם.
"אדוארד!" היא התקדמה לעברי בחיוך אך עיניה נשארו פתוחות.
"כן, הממ. הגעתי." גרדתי בעורפי והסתכלתי לצדדים באי נוחות.
"בוא איתי החוצה." היא תפסה בזרועי והובילה אותי לבחוץ.
"שב." הצביעה על כורסא מחוץ לאולם ולידה היה שולחן קטן מעץ ועוד כורסא ממול.
התיישבתי בחוסר ברירה והיא התיישבה מולי.
"קודם כל ברוך הבא לממלכה שלך." היא עדיין חייכה אבל זיהיתי צל של עוקצנות בקולה. "מה שלומך, אדוארד?" שאלה.
"בסדר." עניתי ביובש.
"אני שמחה לשמוע," היא הרהרה קצת ואז אמרה, "הייתי מצטערת על מות המלכה, אבל אני לא."
הרגשתי זעם אבל הוא מהר מאוד נרגע, זו אמא שלך, למה ציפית? אישה קשה, קרה וחסרת רחמים.
כחכחתי בגרוני במבוכה. "תודה רבה אמא, אמסור להם."
ניכר על פניה שנבהלה מהביטחון שלי אבל התעשתה במהירות. "אני אמא שלך, לא המלכה מרלנה אתה זוכר?"
"אני זוכר, אמא. אבל יש עדיין בעיות שנגרמו מהמוות שלה. זה לא עניין של מה בכך." עניתי.
"ובכל זאת, לא אמור לעניין אותך כל הדבר הזה, אתה שייך לפה לא לממלכת טוקסל." היא החמיצה את פניה.
"אני גר שם אמא אני חלק מהם, אני יודע שעדיין לא קיבלת את זה אבל כדאי שתתחילי להפנים. זה סתם יקשה עלייך עוד יותר." באמת שאין לי כח להגרר שוב לוויכוח הזה של למה עזבתי. ולמה השארתי אותה מאחור, ולמה ולמה ולמה.
"אתה לאט לאט שוכח את המקור שלך אדוארד." מבעד לחיוך שלה ראיתי מבט זהיר.
אם יש משהו שאני שונא באמא שלי זה את החיוך האכזרי שלה, היא מסוגלת להסתכל לאדם בעיניים בזמן שהוא נשרף למותו ועדיין לחייך.
"אל תדאגי אמא אני לא שוכח מאיפה הגעתי אבל כרגע אני חושב שעדיף לי להשאר בטוקסל." אמרתי בחומרה ופניתי ללכת אמא תפסה בזרועי.
"שב." אמרה בפנים חתומות. התיישבתי בחזרה בחוסר חשק.
"אני מרגישה נבגדת." היא שרבבה שפתיים.
לא, לא שוב! לא הרחמים העצמיים האלה שוב, לא כל המשפטים האלה שגורמים למצפון שלי לבעור, לא!
"אני לא בוגד באף אחד אמא תפסיקי!" כמעט צעקתי.
אני באמת לא רוצה להגרר לוויכוח הזה באמת שלא.
"אתה בוגד במשפחה אדוארד, המקום שלך איפה שנולדת לא במללכה האויבת. הממלכה הזאת היא ממלכה אויבת אתה יודע את זה אדוארד, נכון?" שאלה והניחה את ידה על ידי.
"אני יודע, אמא." נלחמתי באינסטינקט לנער את ידה ממני. "ובכל זאת.."
"אין בכל זאת, אתה שייך לפה, לא לטוקסל. אני נפעמת מהאומץ שלך עוד לשוב לבקר פה." היא קטעה אותי בגסות וגבותיה התכווצו בספק רחמים ספק זעם.
"אמא אני בן 19 תניחי לי לעשות את הבחירות שלי בעצמי. את כבר לא אחראית עליי. את לא מבינה? אני יכול גם לגור בשדות אם ארצה, את לא מחליטה מה אעשה ואיפה אגור!" נהמתי.
"אדוארד! אתה מדבר עם אמא שלך!"
"את אפילו לא נותנת לי לדבר!" דפקתי על השולחן בחוזקה. היא לא נבהלה משמעותית אבל מבט רעיל נשקף מעינייה השחורות כפחם.
"אני לא נותנת לך לדבר כי אתה מדבר שטויות." אמרה במבט הזה שלה, המתנשא.
"אני לא מדבר שטויות, את פשוט מסרבת להקשיב עד הסוף." התרוממתי.
"אתה פוגע במשפחה." הטיחה בי.
"אני? אני פוגע במשפחה?! זו את! כן!! אני יודע שאת הרגת את אבא! אני יודע הכל! גם אם אין לי עדיין הוכחות, אני אמצא אותן מתישהו! ואת תשבי בכלא על הפשע האכזרי שלך!" צעקתי, אבל אף אחד לא שמע אותי, כי צעקתי בלב.
הסתכלתי עליה במבט זועם, היא לא הסבה את מבטה ממני.
"החליפה שלך בחדר ההלבשה." אמרה לבסוף וחייכה אליי, ושוב, שום אהדה לא נראתה בפניה. אפילו לא קצת חמלה. כלום, שום דבר, פנים קפואות. חיוך ללא משמעות. חיוך של מלכה.
"תודה." סיננתי מבין שיני ומיהרתי לעלות לחדר ההלבשה.
אני כבר לא מתייחס לדבריה ברצינות אבל נמאסו עליי כל השקרים שלה והצביעות שלה.
זה כבר הפך להרגל...
להקשיב לה בזמן שהיא מדברת על בגידות והריסת המשפחה בזמן שהיא היחידה שהרסה הכל.
היא היחידה שפירקה את המשפחה.
עוד יהיו לי הוכחות.
גם אם לא היום, גם אם לא בעוד שנה.
הן ישנן איפשהו ואני אמצא אותן.