הקרב על הכתר

פרק שבעה עשר

אדוארד:

"נו, תעיר אותו כבר!"
"אני לא מעיר אותו, ליילה. זה לא מנומס."
"אוי, אתה והמנומס הזה שלך. פשוט תעיר אותו אני מתייבשת פה."
מיצמתי בעיניי ופיקהתי פיהוק גדול.
"מה לעזאזל אתם עושים פה?" שאלתי ושיפשפתי את עיניי.
"הגענו, והפנו אותנו לחדר שלך. לא קיבלנו יחס כזה נחמד, הייתי אומרת." ליילה גילגלה את עינייה.
"מה ציפית? לקפה ועוגה? אנחנו ממלכות יריבות. יצאנו בזול עם מה שהמלכה רק ירדה עלינו ככה." סבסטיאן טרח להזכיר.
"אמא שלי ירדה עליכם?"
"כן, קראה לנו פליטים או משהו.. לא סיפור גדול." הוא ניפנף בידו בביטול.
"למה אתה בלי חולצה?" שאל סבסטיאן.
"אה." הבטתי על עצמי ונזכרתי שהלכתי לישון בלי חולצה. "כי שכחתי את המזוודה שלי בטוקסל ולא היו לי פה חולצות מתאימות."
"איך שכחת…" ליילה התחילה אבל התייאשה באמצע.
משכתי בכתפיי.
"טוב קח את זה." סבסטיאן פשט מעצמו את הבגד העליון שלבש והושיט לי אותו.
אי אפשר להגיד שהוא התאים בדיוק למידות שלי אבל זה היה נסבל.
סבסטיאן הינהן, מרוצה.
"למה היד שלך חבושה?" שאלה ליילה בפתאומיות.
"אוי, אתם עם השאלות שלכם. נחתכתי אתמול, לא סיפור גדול." פלטתי את הסיבה הראשונה שעלתה לי לראש.
קמתי מהמיטה ונכנסתי לשירותים.
אני צריך לאמץ את המנהג של הפגיון ליד המיטה, כמו ליילה. חשבתי לעצמי.
הורדתי את התחבושת, הדם הפסיק לזרום. זרקתי אותה לפח.
כשיצאתי מהשירותים נשמעה דפיקה על הדלת.
פתחתי אותה, בהיותי הכי קרוב אליה.
משרתת במדיי רדוסר נכנסה, "הנסיכה ליילה." אמרה בקרירות. "את מוזמנת להתלוות אליי לחדרך ללילה הקרוב."
המשרתת דיברה אליה בעליונות, כאילו היא לא שווה את זה. בדיוק ההרגשה שלי בטוקסל.
ליילה העיפה בנו מבט, קמה וגררה את המזוודה שלה אחריי המשרתת.
"אבל מה איתי?" שאל סבסטיאן.
"משרת אחר אמור להגיע." היא ענתה ויצאה.
"רק רגע." התקרבתי במהירות למשרתת, במרחק שסבסטיאן לא יוכל לשמוע אותי. "לאיזה חדר את לוקחת אותה?"
"חדר 24, הנסיך."
חדר 24. לא החדר המפואר ביותר, אבל כן חדר לאורחים חשובים.
"תודה. ותמסרי למשרת שאמור להגיע לנסיך סבסטיאן שלא יגיע. אין בזה צורך." אמרתי.
היא הינהנה וסגרתי את הדלת.
"אממ." הסתובבתי חזרה לסבסטיאן. "אימון סייף?"

חצי שעה לאחר מכן כבר היינו בחדר אימונים, לבושים בחליפת סייף ומוכנים לקרב.
"אתה מוכן?" חייכתי והורדתי את קסדת הברזל על פניי.
"כן." סבסטיאן ענה בקול יבש ונעמד בתנוחת ההתחלה.
"אני… אני אתן לך לקרוא את מילות הפתיחה." הצעתי לו בנדיבות.
"אנגארד."
"פרה."
הרמנו את החרבות.
"עלה!"
סבסטיאן החל לתקוף אותי. הנחתה לימין, חסימה שלי. הנחתה לשמאל, חסימה -ברגע האחרון- שלי.
הוא היה ממש קשוח, הוא התרכז רק בהתקפות אז אני הייתי חייב להתרכז רק בהגנה.
"הכל בסדר, קטין?" חסמתי עוד מכה שלו.
"מצויין." הוא אמר בהתנשמות והצליף.
המשכתי להגן על עצמי, מנסה להדוף כל מכה שלו, בשלב מסויים הצלחתי לתת גם מכה בעצמי, אבל הוא הדף אותה במהירות מסחררת.
במכה הבאה שלי פגעתי בו, אבל הוא המשיך להצליף בי.
"היי! סבסטיאן, פגעתי בך!" אמרתי בתרעומת.
"זה לא נכון. תמשיך." אמר.
מכיוון שלא היה אף עד שראה את הפגיעה לא יכולתי לחלוק עליו. הוא המשיך לתקוף ואני המשכתי להגן על עצמי.
בשלב מסויים פגע בי ביד.
"פגיעה, נקודה לי." אמר בלי שום רגש.
עצרתי.
"תמשיך." הוא אמר בחוסר חשק.
"מה הסיפור שלך?" הרמתי את קסדת הברזל.
"מה הסיפור שלי?" הוא לא הרים את הקסדה חזרה, זה היה דיי מעליב. כאילו הוא לא רוצה לדבר איתי בכלל. "אתה יודע בדיוק מה הסיפור שלי."
"אז צדקתי, יש עניין שמפריע לך." התגרתי בו יותר. מעשה טיפשי מצידי.
"אתה חד הבנה ממש." אמר ונחר בבוז.
"נו תסביר לי, פגעתי בך? גרמתי לך עוול? עשיתי משהו לא בסדר? זה בכלל קשור אליי?" תקפתי אותו בשאלות.
"אולי אני זה שצריך לשאול את השאלות האלו?"
"סליחה מה-"
הוא הרים את הקסדה שלו באיטיות מלחיצה.
"מה קורה איתך?" שאל.
"אני-"
"אדוארד, אני לא טיפש." טרח להזכיר לי. "אני רואה ומבין רמזים מאוד טוב."
"מה אתה בא להגיד פה בעצם?" ניסיתי להבין.
"משהו קורה ביניכם, אני לא אדיוט, אני ממש רואה את זה." קמט של כעס נראה בין גבותיו.
"בין מי למי? סבסטיאן, מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בתסכול.
"טוב, אני רואה שאתה בוחר להתעלם, אז אני אגיד לך את זה בישירות. תתרחק מאחותי." הוא הרחיק אותי כשאצבעו על חזי.
"על מה אתה מדבר?" נכנסתי ללחץ בלתי מוסבר.
"אתה חושב שאני לא רואה? את המבוכה שלכם, אחד ליד השניה, החיבוק הזה, הפיטפוטים הקולניים מהחדר של אחותי באמצע הלילה, הקטעים המתוחים האלה כשהיא רואה אותך עם מישהי אחרת כשאתה רואה אותה עם מישהו אחר, אני שם לב לזה… בחרתי להתעלם עד עכשיו אבל אני מתחיל להרגיש שמשהו רציני מתחיל לקרות פה. אני לא מוכן שאתם תהיו זוג." נזף בי.
"וואו, קודם כל, אתה עוקב אחריי או משהו? כי זה מגעיל, אחי." ניסיתי להשיב את הכבוד הרמוס שלי.
"לא, זה לא קשה לראות את זה… רוב הזמן אני קרוב לאחותי, והחדרים שלנו צמודים. אני לא עיוור, בסדר? תתמקד בלהתרחק ממנה ואחר כך תנסה להבין מאיפה אני יודע." הטיח בי.
סבסטיאן יודע לריב כשהוא רוצה, וזה לא מוצא חן בעיניי שזה נוגע להשתלטות על החיים שלי.
"סבסטיאן, אני מזכיר לך מי הגדול מבין שנינו, אני מזכיר לך שאתה לא יכול להחליט לי עם מי להיות. אז בוא נרגע, וחוץ מזה לא קורה כלום." בחרתי לא להזכיר את עניין ההתקפים של ליילה.
"כשזה נוגע לאחותי אני אחליט גם אחליט, במיוחד אחריי שבפעם שעברה אתה-" הוא עצר.
"אני מה, סבסטיאן? תגיד את זה." אני לא יודע מה גרם לי לענות לו ככה.
סבסטיאן אזר אומץ, "נפנפת אותה כאילו הייתה סמרטוט רצפה. פגעת בה, גרמת לה לבכות, היא לא דיברה איתך כל כך הרבה זמן ועד שהיא מתחילה להרגיש בנוח אתה הורס את זה? זה לא נראה לי כל העניין הזה, אדוארד. אני מציע לך לתפוס מרחק לפניי שיהיה מאוחר מדיי." הוא המשיך בלהט כאילו לא היסס לפניי שניה.
"איך יכולת-" התחלתי אבל הוא קטע אותי.
"יכולתי כי אני יכול. וכי אכפת לי ממנה, אתה לפעמים שוכח שיש בנינו קשר דם. יותר מזה - אנחנו תאומים. תכניס את זה למוח שלך כבר!" הוא הרים את קולו.
"אתה לא מתבייש? אתה לא מתבייש להזכיר את זה? זה היה כשהיינו קטנים. לא הרגשתי כלום אז, לא אהבה, לא שנאה, לא חיבה ולא דחייה. כי האדם שאהב אותי יותר מכל נרצח. אתה מבין את זה?? הוא נרצח ואני נותרתי פגוע. לא רציתי לפגוע בליילה גם, כי אני לא יודע איך לאהוב כמו בן אדם שפוי, בלי לפגוע, בלי לגרום לו להתחרט. מעבר לזה שלא הרגשתי יותר מרגשות ידידות כלפיה. אבל עכשיו זה שונה, התבגרתי כבר, בסדר? אני יכול גם לאהוב בלי לפגוע!" הכל היה נכון, החלק האחרון היה חרטוט. אני באמת לא מרגיש מוכן ואני עדיין מרגיש שכל מי שאני אוהב נפגע איכשהו אבל הייתי חייב לשכנע את סבסטיאן שישחרר ממני.
"אל תבלבל לי את המוח! אני ממש רואה את זה קורה, אתה מאבד את הרגשות שלך וזורק אותה והיא תפגע שוב וההיסטוריה תחזור על עצמה. אני לא אסכים את זה! אתם לא תצאו! שמעת, אדוארד?? לא תצאו ביחד. לך לקטארה הזו שלך.. או מי שזאת לא תהיה אבל עם אחותי תהיה פה רק ידידות, לא מעבר לזה." דאגה אמיתית נראתה על פניו. דאגה שיכולה לפגוע בליילה בסופו של דבר.
"תתן לליילה לחיות את החיים שלה בעצמה, אתה לא ההורה שלה, וגם אם היית זה לא מקנה לך זכות להחליט עליה. אם אני הייתי אומר לך להתרחק מאלנה אתה לא היית מקשיב." נגעתי בנקודה רגישה. אבל הייתי חייב.
"לי ולאלנה אין שום רגשות מעבר לידידות!!!" צרח עליי בתסכול מהול בזעם. "ואם אלנה הייתה אחותך הייתי עוזב אותה."
"בסדר, שמענו עלייך. לא רק שלא היית מתרחק היית גם נוטש אותי לטובתה." אגרופיי נקמצו בזעם.
"אתה מרמז על מה שאתה הולך לעשות?" שאל וחשש קל נשקף מעיניו.
שתקתי. לא ידעתי מה לענות.
הוא חיכה לתשובה וזה לא בדיוק שיפר את המצב שנקלעתי אליו.
האם באמת אוותר על החברות שלי ושל סבסטיאן לטובת ליילה? הוא באמת הכריח אותי לבחור בין שניהם?
"הבנתי." סבסטיאן נאנח והתכוון לעזוב.
"לא, סבסטיאן, חכה!" קראתי אחריו, אבל הוא לא הסתובב.
"אני אתרחק מאחותך." מצאתי את עצמי אומר.
הוא הסתובב אליי חזרה.
"אני אתרחק ממנה." הכרחתי את עצמי להגיד את זה, באנחה. הרגשתי כאילו כל מילה שורפת את לשוני.
עצמתי את עיניי בניסיון לעכל מה שאמרתי.
להתרחק מליילה? איך אני אצליח להתרחק מליילה?
"תודה, אני מעריך את זה." סבסטיאן חייך חיוך קטן ועצוב.
"אין לי כח להמשיך להתאמן… ואני צריך גם להתארגן לחתונה. להתראות." אמרתי והלכתי לכיוון חדר ההלבשה.
פשטתי את בגדי הסייף ולבשתי בגדים רגילים. בדרך לחדרי נתקלתי באמא שלי.
"החליפה שלך בחדר הארונות המרכזי." זרקה לעברי בלי להסתובב אפילו וירדה במהירות במדרגות.
מלמלתי תודה ושיניתי כיוון לחדר הארונות.
לקחתי את החליפה. חליפה בצבע כחול עמוק עם עניבה מתאימה.
התקלחתי בפעם השניה לאותו יום ולבשתי את החליפה שהתאימה לי לגמריי. כאילו תפרו אותה בדיוק למידותיי.
סידרתי את השיער שיהיה מסוגנן כמו שאני אוהב והשפרצתי על עצמי את הבושם שהיה לי בחדר מגיל שבע.
נעצרתי לרגע, הייתי צריך נשימה, הרגשתי כאילו למרות שאני מנסה להדחיק את המריבה עם סבסטיאן היא שבה ונשנתה במוחי.
אנחנו רבים הרבה, אבל אף פעם לא רבנו כמו עכשיו. זה היה דבר רציני יותר, משהו שיכול לגמור את החברות בינינו כי על ליילה לא נראה שהוא מתכוון לוותר בקלות כל כך.
אני לא רוצה שיהיה בנינו נתק, לא ביני ובין סבסטיאן ולא ביני לבין ליילה.
איך הוא מצפה ממני להתרחק מליילה?
אני לא חושב שאני מסוגל לזה.
הוא מתנהג כאילו אני בוודאות אפגע בה. כאילו אני לא מסוגל לאחרת. זה פוגע.
אולי אם סבסטיאן היה דורש את זה ממני לפני שהודתי בפניי עצמי על הרגשות שלי לליילה זה היה יכול להיות קל יותר, אבל זה מרגיש כאילו הוא בחר להגיד את זה בנקודה הכי קשה.
יותר משהייתי מתוסכל, הייתי נזעם. איך הוא מרשה לעצמו להיכנס לחיי האהבה שלי?
זאת אחותו, אני מבין. אבל הוא לא ההורה שלה, הוא לא יכול להחליט עליה. היא גדולה, בגיל שלו למען האמת. היא צריכה לעשות את הבחירות שלה בעצמה, ואם באופן מפתיע היא תבחר בי אז זה יהיה מרצונה החופשי, אני לא אתערב בכל מה שקשור בזה.
ובכלל, מי אמר שהיא רוצה אותי? מי אמר שההרגשה שלי היא הדדית? למה הוא רוצה להרוס כל סיכוי קטנטן שיהיה בנינו משהו, משהו קצת יותר מסתם חברות.
מי נתן לו את הרשות?
רעד של עצבים עבר בכל גופי. חשדתי שמקור הרעד לא קשור רק לזעם הבלתי נשלט שלי.
הבטתי במראה הארוכה שמולי, כן, לא טעיתי. קיבלתי התראה קטנה מאחד מהכוחות שלי. זה לא נתן מראה מלבב לשיער המחושמל שלי.
סידרתי במהירות את השיער מההתחלה וירדתי לסלון, משם עברתי לאולם הנשפים. האולם היה ריק מאורחים, רק המלצרים והעובדים עבדו במרץ כדי שהכל יהיה מוכן.
מישהו נתקל בי מאחור.
"סליחה." מלמל קול מוכר.
הסתובבתי באחת.
היא הייתה מהממת, בשמלה תכולה שהדגישה את צבע השמיים שבעיניה, עגילי פנינה עגלגלים ונוצצים ושרשרת ארוכה עם תליון כסוף.
היא סידרה את הכתפיות הדקות של שמלת הסטאן שלה וחייכה במבוכה.
"ליילה." המילים נעתקו מפי.
השיער שלה היה אסוף בתסרוקת מושלמת ונח על גבה בגוונים בהירים של בלונד.
"היי אדוארד, מזל טוב… נראה לי." היא צחקה.
"כן, תודה." התנערתי.
"אני שמעתי הרבה פעמים שהמסיבות פה שונות מטוקסל,זה נכון?" שאלה בסקרנות.
"כן, זה נכון." קאיון הופיע משום מקום בחליפה בגוון ירוק כהה מאוד. "יש גם ריקודי זוגות." הוא דחף אותי במרפקו.
"אה…" השתעלתי במבוכה. "כן… זה… גם… ריקודי זוגות." הנהנתי.
"מגניב." היא נשכה את שפתה התחתונה. "יש לך כבר בת זוג?"
"לא… האמת שלא." בבקשה שלא תשאל את השאלה הבאה! בבקשה שלא!
"אז רוצה אולי… אממ… אם אין לך בת זוג אז-"
"טוב, אני נורא מצטער ליילה, אני חייב ללכת עכשיו. אני צריך לעזור ל…אמא שלי. עם האוכל. לבדוק אותו, שהוא בסדר… או משהו בסגנון. אז אני אדבר איתך אחר כך." קטעתי אותה בגסות ובמהירות כזאת. הייתי חייב להתחמק. הבטחתי לסבסטיאן שאתרחק ממנה. אני לא רוצה לוותר עליו, אז אתרחק ממנה, לפחות לעכשיו. עד שאמצא איך לסדר את העניינים.
"אה. בסדר, הבנתי." ליילה השיבה והניצוץ שבעינייה כבה.
תפסתי בידו של קאיון והובלתי אותו לצד האחר של האולם.
"אתה פשוט הורדת לה את כל האוויר מהבלון." קאיון נזף בי.
"לא הייתה לי ברירה!" סיננתי מבין שיניי והעפתי מבט חטוף בליילה היא הלכה משם בצעדים איטיים.
"אני בסך הכל ניסיתי לעזור לך. אתה כנראה לא יודע להתמודד עם עזרה מבחוץ. היא הייתה יכולה להיות שותפה מעולה לריקוד. היא גם ממש יפה… אולי אני-" קאיון חייך חיוך ממזרי.
"אתה לא תיגע בה! כלומר, היא כמה שנים מעלייך. ותאמין לי יש לי את החישובים שלי! אז בבקשה, קאיון, אל תתערב." נשפתי אוויר בעצבנות.
"בסדר. אני צחקתי. אני לא יודע מה קורה איתך אבל הייתה לך הזדמנות וחבל שפספסת אותה." מבטו חזר להיות עייף כרגיל.
"בסדר. בסדר. תודה על העצות. אני הולך לשתות משהו." הלכתי משם לכיוון הבר. הייתי חייב תעסוקה. לא לחשוב על זה יותר מדיי.
בינתיים חלק מהאורחים התחילו להגיע.
אחרי קוקטייל אחד ושיחה מנומסת עם אורח רנדומלי, התחיל טקס החתונה.
"אורחים נכבדים!" קולה של אימי גבר על הקהל הרב שהיה באולם וכולם הסתובבו לעבר הבמה המקושטת.
האישה הזאת חולת שלטון.
"אנחנו רוצים להתחיל בטקס החתונה ברשותכם." לאט לאט ההמון החל להשתתק.
המוזיקה הרועשת חלשה ושומר הקודש עלה לבמה ונעמד ליד אימי.
על הבמה היו עוד זוג בערך בגילה של אימי שכנראה היו הוריי החתן.
"אני מתכבד להזמין את החתן והכלה לבימת החתונה. אילבה יוליה סטון ופיטר גבריאל אוטבורן." שומר הקודש הכריז והקהל כולו פינה את המקום מהכניסה עד לבימת החתונה.
כל מה שחשבתי עכשיו היה השם השני העלוב של גיסי לעתיד. האיש הזה לא מוצא חן בעיניי, בכלל לא מוצא חן בעיניי.
מוזיקה שקטה התנגנה בשעה שאחותי ופיטר נכנסו לאולם.
השמלה הלבנה של אחותי הגיעה עד לרצפה. היא הייתה מנופחת משכבות וללא שרוולים כלל. אילבה הייתה מהממת, יותר ממהממת, היא הייתה השלמות בהתגלמותה. אבל על פניה ניכר חוסר נוחות. זה לא משהו שכולם יכלו לראות, היא ידעה לזייף את זה יפה, אבל לא מפניי, בהתחשב בכך שאני עוטה בדרך כלל את אותו המבט בדיוק.
קאיון נעמד לידי, נראה כאילו הוא שם לב למבטה של אילבה ונראה מתוח בעצמו.
פיטר לעומתה עמד בחליפה שחורה ומכובדת, שיערו מסודר בקפידה והליכתו יציבה וישרה.
הם הגיעו עד לבמה, מלווים במחיאות הכפיים של כל האורחים.
אמא שלי נראתה מאושרת, ההורים של פיטר אפילו יותר.
שומר הקודש חיכה שכולם ישתתקו.
"פיטר גבריאל אוטבורן האם אתה מוכן לקחת לאישה את אילבה יוליה סטון?" שאל וכולם ציפו במתח.
"כן! אני מוכן!" פיטר חייך לעבר אילבה שחייכה אליו חזרה.
"אילבה יוליה סטון האם את מוכנה לקחת לבעל את פיטר גבריאל אוטבורן?"
שקט השתרר בקהל.
לרגע נראה שאחותי עומדת להתחרט.
"כן. אני מוכנה." אמרה לבסוף, במתינות מנומסת.
כל הקהל הריע כיאה לרדוסר ואימי השתיקה אותם שוב.
"אתם מחותנים בשם צמיד הפניקס הקדוש וכדת המסורת!" הכריז שומר הקודש והקהל הריע מחדש.
המוזיקה הרועשת והקצבית נדלקה מחדש וכולם החלו להתפזר ברחבת הריקודים.
"כל האורחים מוזמנים לאכול, לרקוד ולהנות!" אמרה אימי וסיכמה את הטקס.
לאחר דקות אחדות נגשו אליי שלוש בנות. "אדוארד, נכון?" האמיצה בניהן שאלה.
"לא מעוניין, סליחה." הסתובבתי לצד השני של הבר.
המסיבה מזכירה לי יותר מועדון מאשר חתונה. אני לא אוהב את זה.
"מישהו פה מבוקש." צחוק קליל נשמע לידי.
הסתובבתי בחדות לקולה השיכור של אלנה. "מישהי פה שיכורה."
"עדיין לא. עדיין לא." אמרה בציחקוקים חסרי סיבה.
"אני לא בטוח." ציינתי בחיוך.
"מי הבת זוג שלך לריקוד?"
"אהה-"
"יפה." קטעה אותי. "סבסטיאן הוא הבן זוג שלי." הודיעה לי נלהבת.
"אתה יודע? בימים האחרונים סבסטיאן ואני ממש התקרבנו ו.." היא נעצרה.
"ו.. מה?" שאלתי למרות שידעתי שלא אקבל על זה תשובה.
"אממ, שכחתי. הוא ממש חמוד, סבסטיאן. מה עם ליילה, דרך אגב?"
זה לא היה דרך אגב. דרך אגב זה כמשהו קשור. ליילה לא הייתה קשורה לנושא.
"מצויין, למה את שואלת?" עניתי בקלילות.
"למה אני שואלת, מה?"
"לא משנה.." התייאשתי בחיוך.
"אוי, תראה הנה סבסטיאן." היא הצביעה ביד רפויה על סבסטיאן. הוא דיבר עם אחד האורחים, קרוב אלינו.
"תראה את הכתפיים האלה." היא אמרה בחולמניות. "והשיער הזה. תגיד שזה שיער מהמם." אלנה לא חיכתה שאגיד והמשיכה. "והאף שלו, והשפתיים. כל הפנים בעצם."
"את מדברת הרבה על סבסטיאן, אה?"
"כן, כי אני אוהבת אותו." היא דיברה בקלילות כאילו לא אמרה עכשיו את שלושת המילים.
מה שהיא לא ידעה, שסבסטיאן סיים את השיחה עם האורח ההוא ועמד מאחורי, כך ששמע את אלנה.
"את מה?" הוא שאל בהלם.
"אני מה?" אמרה אלנה בבילבול.
סבסטיאן ואני החלפנו מבטים באוטומטי.
כשסבסטיאן קלט את זה הוא הסב מבט, הסתובב והלך.
"למה סבסטיאן הלך?" אלנה שאלה בנימה עצובה.
מה קרה פה עכשיו?