השרביט והחרב

חרב גריפינדור

נקודת מבט הארי

״מה קרה פה?!״ שמעתי את פרסי ,שהגיע לפניי , שואל

מסוקרן, התקדמתי בשביל לראות על מה פרסי מדבר

על הרצפה המאובקת היו פזורות גופות של אוכלי מוות, היו סימני קרב בכל החדר, סימנים של כישופים שנורו במטרה לפגוע אבל לא פגעו.

בחנתי את הרמיוני רון ואנבת ולא נראה שמישהו מהם נפגע,
החרב של אנבת הייתה שלופה וכך גם שרביטהם של רון והרמיוני

״הם עוקבים אחרינו״ אמרה אנבת ״אנחנו צריכים ללכת מפה כמה שיותר מהר לפני שיגיעו עוד״

״מה קרה בסוף עם בתחולדה?״ שאלה הרמיוני ״הארי, החרב אצלך?״

״מסתבר שבתחולדה הייתה נגיני כל הזמן הזה, בתחולדה האמיתית מתה ונגיני השתלטה לה על הגוף״ אמרתי,
לחשוב שבתחולדה הייתה בעצם גופה כל הזמן הזה עשה לי בחילה

״העיקר שנגיני מתה והשמדנו עוד הורקרוקס״ ניסה פרסי לשפר את האווירה, מה שלא כל כך עזר

הרמיוני הייתה הראשונה להתעשת , ״צריך ללכת מהר״

התעתקנו למקום שבו הקמנו את האוהל שלנו.

״מחר עוזבים״ הכריזה הרמיוני ״אנחנו לא יכולים לתת לאוכלי המוות להגיע אלינו שוב״

״אני תוהה איך בדיוק הם הצליחו למצוא אותנו ואיך הם גילו אותנו, הרי לא נראינו כמו עצמנו״ חשבה אנבת בקול

גם אני שאלתי את השאלה הזאת.

איך בדיוק הם הצליחו?

————————-

עבר כבר כמה ימים מאז מכתש גודריק, אני כבר יתיאשתי,הרגשתי שלא גילו שום מידע חדש במסע למכתש גודריק.

הייתי עצבני כל הזמן ,
כעסתי על המסע החיפושים שאנבת ופרסי גררו אותנו לזה,
כעסתי על רון שעדיין לא חזר לדבר איתי כרגיל חוץ מכמה ׳הי׳ או ׳בוקר טוב׳,
כעסתי אפילו על דמבלדור על זה שהיה חייב לסבך הכל ולא פשוט להביא לנו את החרב במקום להסתיר אותה

הרגשתי שכולם עושים דברים מועילים חוץ ממני

אנבת והרמיוני, שניהם קראו בספר שדמבלדור הביא בטענה שיכול להיות איזה שהוא רמז
רון ניסה לעזור כמה שרק יכל
ופרסי? טוב... הוא ישן הרבה

הרוח התחזקה, רעדתי והידקתי לגופי את הסוודר. זה היה היום שלי לענוד את התליון והרגשתי אותו זז מעט, מתחכך בעורי בפתאומיות ובקור
אולי ההורקרוקס הוא הסיבה האמיתית לזעם שבוער בי, להרגשה שלא התקדמנו בכלום.

"הארי?" שאלה הרמיוני וקטעה אותי מהרהוריי

"הממ?" שאלתי והפנתי את ראשי אל האוהל, שם התקבצו ארבעת חבריו אל השולחן.