השרביט והחרב

החזרה להוגוורטס

האור בבית של ביל ופְלֵר התעמעם ככל שהשעות חלפו. אני, הרמיוני, רון, אנבת, פרסי ואוליבנדר ישבו סביב השולחן, עמוסים במפות, פיסות קלף ושברי רעיונות. כל אחד מהם ידע שהמשימה הבאה היא המסוכנת ביותר, אך גם ההכרחית ביותר.

"ובכן, אתה – אתה משוכנע שהשרביט הזה קיים, מר אוליבנדר?" שאלה הרמיוני, מנסה לאסוף פרטים נוספים.

"כן, כמובן," ענה אוליבנדר, עיניו נוצצות בידע רב שנים. "אפשר בעליל לאתר את מסלולו של השרביט לאורך ההיסטוריה. אמנם יש פערים, ארוכים לעיתים, היכן שהוא נעלם מהעין או הוסתר; אך תמיד הוא צץ מחדש. יש לו סימנים מסוימים שכל יצרן שרביטים מנוסה יזהה. הוא אינו אגדה. הוא מציאות – וכל מה שסיפרו עליו... טבעת אמינות מסוימת תמיד חופפת לאמת."

"אם כך, אתה לא חושב שזה סיפור מיתוס?" שאלה הרמיוני בתקווה מסוימת שהכול רק אשליה.

"לא," אמר אוליבנדר, בטון נחרץ.

ניסיתי להקשיב לשיחה עם אוליבנדר אבל המחשבות על שרביט הבכור הציפו אותי כמו גל כבד ובלתי ניתן לעצירה.
למה דמבלדור לא רצה שאשתמש בשרביט הבכור? תהיתי, ידעתי שדמבלדור רצה שיתמקד בהשמדת ההורקרוקסים – זו הייתה התוכנית, זו הייתה הדרך שנבחרה. אבל עכשיו, שיש לנו את החרב והדבר היחיד שלו נזקקו בשביל להביס סוף סוף את וולדמורט זה השרביט ,הוא עשוי להיות המפתח להבסת וולדמורט, לא יכולתי היה להתעלם מהמחשבה שאולי דמבלדור טעה.
אבל האם דמבלדור באמת טעה? או שמא הוא ראה משהו שאני לא יכול עדיין להבין?
נזכרתי בסיפורים ששמעתי על השרביט. הוא לא היה סתם כלי קסום – הוא היה סמל של כוח מוחלט. מי שהחזיק בו, מי שהשרביט "בחר", זכה בכוח שמעטים יכלו לעמוד בפניו. אבל לא יכולתי להתעלם מההיסטוריה של השרביט. כל קוסם שהחזיק בו שילם על כך מחיר – אם לא מיד, אז בסופו של דבר.
ואז עלתה המחשבה – אולי דמבלדור הבין את זה. אולי הוא הבין שהשרביט לא נותן כוח, הוא לוקח. אולי הוא עצמו, החזק באנשים, הרגיש את הפיתוי, את הצמא לכוח. ואולי הוא פחד שזה יקרה גם לי.
מה אם זה מה שדמבלדור רצה למנוע ממני? תהיתי. הוא ידע שאני לא מחפש כוח – אני רק רוצה להגן על האנשים שאני אוהב. אבל מה אם... מה אם השרביט הזה ישנה אותי? מה אם הוא יגרום לי לראות דברים אחרת? להפוך אותי למישהו שאני לא רוצה להיות?

"אם שרביט הבכור חזק כל כך," לחש לעצמו, "האם הוא באמת שונה מהם? הוא לא הורקרוקס, אבל הוא סמל לכוח מוחלט. ודברים כאלה תמיד מגיעים עם מחיר."

"מה אמרת הארי?" קולה של הרמיוני ניתק אותו ממחשבותיו. היא הביטה בו בדאגה. "אתה בסדר?"

הנהנתי, אבל עמוק בתוכי ידעתי שאני לא בטוח מה נכון.
"אני חושב על מה שדמבלדור רצה," אמרתי לבסוף, קולי שקט. "אני חושב שהוא פחד שהשרביט ישנה אותי. שהוא יהפוך אותי למישהו שאני לא רוצה להיות."