״היי!״ נשמעה צעקה מתוך האוהל. ״תסתכל על זה.גרייבק!״
דמות חשוכה הגיחה לקראתנו, ויכולתי לראות נצנוץ כסוף לאור השרביטים שלהם.
הם מצאו את חרב גריפינדור
—————————
נקודת מבט הארי פוטר
"נחמד מא-וו-ד," אמר גרייבק בהערכה, ולקח אותה מחברו. "אה, מאוד נחמד, בעצם. נראה תוצרת גובלין. מאיפה השגת דבר כזה?"
"זה של אבא שלי," שיקר הארי, עדיין מקווה שיהיה חשוך מספיק כדי שגרייבק יראה את השם חרוט עליו
המפקח "שאלנו אותו כדי לחתוך עצים למדורה-"
"חכה רגע, גרייבק! ס׳תכל על זה, בנביא!'
כשסקביאר אמר את זה, הצלקת של הארי, שנמתחה בחוזקה על מצחו הנפוח, נשרפה בעוז.
בבהירות רבה יותר משיכול לראות סביבו, ראיתי מגדל מתנשא, מבצר אימתני, שחור ומאיים: מחשבותיו של וולדמורט חזרו לפתע שוב, חדות כתער;
ריחפתי לעבר המבנה הענק בתחושת התרוממות רוח שקטה ומסירות
כה קרוב... כה קרוב...
לקח לי את כל כוח הרצון שלי בשביל לסגור את מוחי למחשבותיו של וולדמורט
. "הרמיוני גריינג'ר" קרא פתאום סקביאר. "המכשפה שידוע מבלה עם ׳הארי פוטר׳ ״
הצלקת שלי בערה בשקט, אבל עשיתי מאמץ עילאי לשמור על עצמי בהווה, ולא לחמוק במוחו של וולדמורט.
שמעתי את חריקת המגפיים של גרייבק כשהתכופף, מול הרמיוני
. "את יודעת מה, ילדה קטנה? התמונה הזאת נראית בדיוק כמוך."
"זה לא! זה לא אני!" הציוץ המבוהל של הרמיוני היה כמעט כמו הודאה.
"...ידוע בבילוי עם הארי פוטר." גרייבק חזר בשקט.
דממה ירדה על המקום. הצלקת שלי פעמה מכאב חד, אבל נלחמתי בכל כוחי במשיכה של מחשבותיו של וולדמורט. מעולם לא היה חשוב יותר מעכשיו להישאר במוחו
. "טוב, זה משנה דברים, לא?" לחש גרייבק
. אף אחד לא דיבר, הרגשתי את כנופיית החוטפים מתבוננת, קפאה, והרגשתי את זרועה של הרמיוני רועדת כנגד שלי
. גרייבק קם ועשה שני צעדים למקום שבו ישבתי,
התכופף שוב כדי להביט מקרוב בתווי פניי המעוותים בעקבות הכישוף של הרמיוני
. "מה זה על המצח שלך, ורנון?" הוא שאל בשקט, נשימתו מסריחה על פניי כשהוא לחץ אצבע מלוכלכת כנגד הצלקת שלי
YOU ARE READING
השרביט והחרב
Fiksi Penggemarפרסי יחד עם אנבת מגיעים להוגוורטס ומשם הכל מסתבך... *פרסי לא הנכד של וולדמורט*
