אהבה חטופה

בית

"אז במה אתה בוחר לוגן? לירות בי בשביל נקמה, או להציל את עצמכם?"

***************************************
⬛היילי:
הסתכלתי אל עיניו של לוגן בניסיון להיכנס אל תוך מוחו ולגלות מחשבותיו. ידעתי כמה הוא רוצה את הנקמה הזאת על מות אימו ועל היעלמות אחיו. בסופו של דבר גם אני רציתי את הנקמה הזאת לא פחות ממנו.הוא חילל את גופי. הוא אנס אותי. רציתי לראות חור בצורת קליע בין העיניים שלו.
אבל אם נהרוג אותו עכשיו, הסיכויים שלנו לחיות לא יהיו גדולים כלכך.
לוגן הסתכל אל תוך עיניי כמנסה להבין את מחשבותיי, בדיוק כמו שעשיתי קודם, וכנראה שהבין מה אני חושבת כי רגע לאחר מכן הסיט את מבטו והחל לדבר.
"אז ככה זה הולך להיות ניק. אנחנו הולכים לצאת מפה עכשיו. אבל שלא תחשוב שאשכח אותך. תחשיב את עצמך לאדם מת. אם אני לא אהיה זה שינקז את דמך לא קוראים לי לוגן פאקינג קלינט. אני ממליץ לך בחום להתחיל לחפש חלקת קבר ואבן למצבה. יודע מה? אל תטרח. ממילא אחריי שאסיים איתך לא יישאר מה לקבור"
ניק ניסה להראות אמיץ אל מול מילותיו של לוגן, אבל בפנים הוא פאקינג פחדן, ולא הצליח להסתיר את הרעד שעבר בו.
אפילו אני הושפעתי מהנאום הקטן של לוגן ולא העזתי לפצות פה. עד עכשיו לא באמת ראיתי אותו מאיים ככה על אנשים. זה היה.... דיי סקסי.
אני ולוגן התחלנו לצעוד לאחור באיטיות כאשר לוגן עדיין מכוון את האקדח אל ניק. לאחר שניק כבר לא היה בטווח הראייה שלנו, שנינו התחלנו לרוץ כי ידענו שזה עניין של שניות עד שניק ייקרא לכל החיילים שלו ויגיד להם לאיזה כיוון הלכנו.
רצנו כאילו החיים שלנו תלויים בזה, כי הם באמת היו תלויים בזה. אומנם לוגן חזק ויש לו יכולות להילחם, אבל זה לא 'מגרש הבית' שלנו. המקום הזה שורץ בחיילים של ניק. אם נחכה נהיה מתים בתוך שנייה.
המשכנו לרוץ עד שהגענו לחומה בגובה הראש של לוגן. מה שאומר, חומה גבוהה.
לוגן הצליח לטפס אל מעל החומה וישב מעלייה. הוא הושיט את ידיו אליי ותפסתי בו. הוא הרים אותי והצלחנו להגיע לצידה השני של החומה שם חיכה לנו כביש.
התנשפנו והרשנו לעצמנו לעצור ולנשום בחיוך. החיילים של ניק לא ייצאו לכאן. זה כבר לא האזור שלהם והם לא יכולים להיות בטוחים שאין מצלמות, או אנשים שיראו אותם.
"אין לי מושג איפה אנחנו. צריך לשאול את העוברים בדרך" אמר לוגן בזמן שהעביר את ידו בשיער. "כנראה נצטרך לבקש גם שיסיעו אותנו. אין לנו איך לנסוע" המשיך להגיד.
בכנות, אין לי מושג איזה אדם שפוי בדעתו היה עוצר לשנייים כמונו שנראים ככה, מלוכלכים, ספוגים במכות ודם ועם בגדים בלויים, אבל כנראה שיש יותר אנשים לא שפויים בעולם הזה משחשבתי. ואני מודה לאלוהים על כך.
איש מבוגר עם זקן ארוך ואפור הנוהג בטנדר כחול עצר לנו. היה ברור שהוא לא הכי צלול בדעתו, אבל אני בכל זאת מודה על כך שמישהו הסכים לקחת אותנו. אני ולוגן קפצנו אל ארגז המטען הפתוח שמאחורה. לוגן התיישב ונשען על אחוריי המכונית, ואני התיישבתי בחיקו.
"לאן עכשיו?" שאלתי את לוגן לאחר זמן קצר שבו נסענו. הוא הסתכל עליי והשתהה לרגע עם תשובתו, ואז אמר, "הביתה".
השאלה הגדולה ביותר שלי הייתה: למה הוא מתכוון כשהוא אומר הביתה? כי יש שאומרים שהבית זה המקום בו המשפחה שלך נמצאת, ויש שאומרים שהבית זה המקום שבו אתה מרגיש הכי אתה. הכי בנוח.
אמא שלי היא הבית שלי כי היא המשפחה שלי.
אבל באיזו צורה, לוגן גם הפך להיות כבר לסוג של בית בשבילי. כי הוא הפך להיות המקום הנוח שלי. המקום שבו אני הכי עצמי. אולי זה נשמע קצת הזוי כי אני לא מכירה אותו הרבה זמן בכלל. ואולי אני בכלל שקועה בתסמונת סטוקהולם מזוינת. אבל אני בהחלט יודעת שאני לא רוצה לעזוב אותו. כי בסופו של דבר אולי הוא החזיק אותי בכוח בבית שלו, אבל הוא סמך עליי שלא אעשה לו דבר. ועכשיו, כאן, כשברחנו מניק, הייתי בקלות יכולה לברוח גם ממנו. והוא סמך עליי.אולי אמא שלי מתגעגעת אליי, אבל כרגע, אחריי כל הדברים שעברתי כאן, אני לא חושבת שמישהו יבין את הדברים שאני מרגישה ויכיל אותם יותר מלוגן. כי הוא היה כאן איתי. וראה את כל מה שעברתי.
החלטתי שלבינתיים כדאי שאישאר איתו. אבל אני אגיד לו לתת לי לדבר עם אמא שלי כדיי להודיע לה שאני בסדר . אני לא מסוגלת לחשוב על מה עבר עלייה כל הזמן הזה שלא הייתי. אילו מחשבות עברו לה בראש ואיך היא עינתה את עצמה.
אבל על זה אחשוב אחר כך. לבינתיים, אני רוצה ליהנות מהשקט הזמני שאני ולוגן חולקים כרגע. כי שנינו ידענו שזה לא הולך להימשך עוד הרבה זמן. ניק יחזור לפעולה, ואיתו כל הצרות שלנו.