Kill anyone for you

~3~

נקודת מבט: מינהו

היונגין נראה ממש מאוהב. הוא לא הפסיק לדבר על הפליקס הזה. החלטתי שאני חייב לראות אותו. לראות מה כל כך מיוחד בו.

'פליקס... פליקס...' עברתי בין המחלקות כדי למצוא אותו. הוא לא אמר לי את השם משפחה שלו. איך אני אמור לושיערמצוא אותו עכשיו???
הסתכלתי בחלונות שבדלתות עד שמצאתי אותו. "הוא בלונדיני עם שיער ארוך ומשקפיים" בינגו.
דפקתי בדלת ונכנסתי אחרי שאישרו לי.

"יש פה פליקס?" הכנסתי רק ראש לחדר
"כן זה אני, אתה צריך משהו?" הוא זז וגילה לי מישהו שעוד לא הכרתי. והוא כל כך חמוד. יש לו עיניים גדולות חום עם משקפיים. והלחיים שלו משגעות אותי.
"איך קוראים לך?" שאלתי את לחיים גדולות
"האן גיסונג. איך אפשר לעזור?" הוא עוד יהרוג אותי
"כן. זה החדר שלך נכון?" בדקתי מה רשום על הדלת "כן, זה החדר שלך. פליקס? תוכל לתת לנו פרטיות בבקשה?"
"אל תעזוב אותי אני מפחד" האן 'לחש' לפליקס.
"אין לך ממה מפחד. אני לא אעשה לך שום דבר. אם אתה רוצה אני יכול לדבר איתך מהקצה השני של החדר." הצעתי לו.
"ל-לא... הכל בסדר אתה יכול לשבת" מעולה. להיות קרוב אליו זה הגשמת חלום.

"אני רוצה שתהיה הרופא הפרטי שלי. מה שאומר, שאתה גם תגור איתי. אני לא אעשה שום דבר אני נשבע. ואל תדאג יהיה לך חדר משלך ואני אדאג שכל הדברים שלך יעוברו אלי."
"אה, לא אקבל 'לא' כתשובה. תכתוב לי איפה אתה גר שאוכל להעביר את הדברים שלך אלי." הוספתי באותה נשימה. הבאתי לו את המספר שלי, איפה אני גר ואת שמי על נייר שהיה על שולחנו.
"תקשיב רגע!" התכוונתי לצאת אבל הסתובבתי חזרה.
"אתה בטוח שלא תעשה כלום?" הוא שאל במתיקות.
"איגו... אתה חמוד. אני מבטיח שלא אפגע בך. החדר שאני עובד בו עם סיסמא ואף אחד לא יכול להיכנס לשם חוץ ממני. אז אל תדאג." ליטפתי את שיערו ויצאתי מחדרו בחיוך מרוצה.

נקודת מבט: היונגין

הלכתי היום למחלקה של פליקס, לראות מה הוא החליט. הלחתי שוב פעם למחלקה שלו ודפקתי בדלתו.
"שלום אדון הוואנג! איזה תירוץ יש לך היום?" הוא קם לקבל אותי והתקרבתי אליו.
"הפעם אין תירוץ. החלטת אם אתה עובר לגור איתי או לא?"
"אה, לגבי זה..." אויש
"אני אגור איתך. בתנאי אחד." מה תנאים עכשיו
"מה התנאי?" נאנחתי.
"בעצם, אין תנאי. אני אעבור היום?" בשעה טובה
"כן. תרשום לי את מספר הטלפון שלך ואיפה אתה גר. תסמס לי שאתה מסיים לעבוד. אני אבוא לאסוף אותך" הוא הנהן ויצאתי מהמחלקה. אני מרגיש כאילו אני הבן זוג שלו. סתם. הלוואי והייתי הבן זוג שלו.

נקודת מבט: האן

אני עובר לגור עם מישהו שהכרתי לפני כמה שניות. איזה כיף? אני אפילו לא יודע בן כמה הוא. לפחות הוא השאיר לי כמה פרטים עליו. שמרתי את מספרו וכתבתי לו איפה אני גר שיוכל להעביר את הדברים שלי אליו הביתה. זה ממש מוזר. מכל הרופאים דווקא אותי?

סיימתי את העבודה ונסעתי לביתו, לפי מה שכתב לי על הדף.
לא האמנתי למה שאני רואה. הוא גר בבית ענק. פי שלוש יותר גדול משלי ומשל פליקס ביחד. אני הולך לגור בבית הזה עכשיו?

דפקתי בדלת וחיכיתי שמינהו יפתח לי. ביח יקח לו איזה חצי שעה לרדת מקומה מאה לדלת.
הוא פתח את הדלת שהוא רק עם טרניג. בלי חולצה. מראה לי את הקוביות שלו ואת השרירים שלו כשהוא עם סוכריה בפה. שמישהו יציל אותי.
"אני עובד על זה הרבה זמן. מקווה שזה מרשים אותך" לא שמתי לב וקפאתי במקום כשבהיתי בגופו השרירי.
"אה... כן... " נכנסתי לביתו והורדתי את נעלי בכניסה.
"בוא אני אראה לך איפה החדר שלך" עליתי איתו במדרגות והסתכלתי על התמונות שתלויות על הקיר.

"כאן אתה תישן. יש לך שירותים עם מקלחת וארון גדול. והארגזים שלך נמצאים ליד המיטה. אם אתה צריך משהו אני בחדר האחרון בהמשך המסדרון. לעשות לך סיור?" הנהנתי והוא עשה לי סיור בכל הבית. זה הבית הכי גדול שאי פעם ראיתי.
יש לו בריכה פרטית עם ג'קוזי, יש לו מטבח ענק עם אי, יש לו איזה מיליון חדרים והכל בצבעים כהים מן הסתם כי הוא פאקינג ראש המאפיה! שאני! האן גיסונג מפשוטי העם! גר איתו! עם פאקינג ראש המאפיה!

נקודת מבט: מינהו

מה עושים אם אני דלוק ברופא הפרטי שלי?
כאילו, רציני עכשיו. איך אפשר שלא להתאהב בו? נכון אני מכיר אותו פחות מעשרים וארבע שעות, אבל זאת הפעם הראשונה שאני מתאהב. אף פעם לא התאהבתי. זאת תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שאני כנראה התאהב. הוא קטן, נמוך בגובה המושלם ממני, והמותניים הצרות שלו שאני מת להחזיק בהם וללטף אותם, והשפתיים השמנות שלו? זה עולם ומלואו. אם הייתי יכול, בשנייה שהוא נכנס בדלת הייתי מצמיד אותו לקיר וטורף את השפתיים השמנמנות שלו. הלוואי והייתי יכול. אבל זה יקרה יום אחד.ממש כמו שתיארתי. אני אחזיק במותניו הצרות, הוא יחזיק בעורפי, ונכנס לעולם משלנו. לבועה של עצמנו. אני אדאג שזה יקרה. נפלתי חזק.