בחזרה לכדור הארץ🌍

פרק 20 - שון

נ"מ: שון

אור השמש המסנוור חדר דרך חלון חדרו של שון והעיר אותו משנתו. השעון הראה שהשעה שש וחצי בבוקר. נותרה לו רק חצי שעה להתארגן לפני שיצטרך לצאת.

הוא קם באיטיות ממיטתו. עיניו עדיין חצי עצומות ושיערו השחור פרוע מהשינה. לאחר שהתלבש, הוא הסיט את הוילון - ששימש כדלת לחדר שלו - וירד בסולם עץ ישן לסלון. אחותו הקטנה איימי ישנה על הספה הירוקה שלהם, והטלוויזיה הייתה דלוקה על תכניות ישנות שהם צפו בהן כבר עשרות פעמים.

"בוקר טוב, אמא" אמר שון לאימו, שעמדה במטבח והכינה ארוחת בוקר. "אבא כבר יצא?" הוא שאל וחטף טוסט מהמחבת הלוהטת - רעיון שבדיעבד נראה כלא מוצלח במיוחד. הוא שמט אותו לאחר כשנייה בחזרה אל המחבת, ונותר עם יד אדומה שפעמה מכאב.
"הוא יצא לפני עשרים דקות." אמרה אימו אמרה באנחה ומיהרה להביא משהו כדי לחבוש לו את היד מערכת העזרה הראשונה. "הוא מסתובב בהרים. אולי תפגוש אותו שם."
"אולי..." שון משך בכתפיו. הוא לקח את הטוסט, שכבר הספיק להתקרר, ויצא למחסן. הוא לבש את המעיל האדום-שחור שלו, חבש את קסדת האופנוע שנתלתה על אחד הווים במחסן, ולאחר מכן עלה על הטרקטורון שלו ויצא אל השטחים הפתוחים של ההרים.

מאז הסופה, שון ומשפחתו נדדו במשך הרבה זמן עד שסוף סוף הצליחו לבנות לעצמם מקלט על ההרים שליד החוף. עברו שנתיים מאז, ובכל יום שעבר שון יצא להסתובב באזור ולנסות לעשות ככל שביכולתו על מנת לשרוד.
אספקת המים שלהם הלכה ופחתה, ונותרו להם בערך יומיים עד שכל המים יאזלו. הם הצליחו לבנות מסננים מיוחדים שיהפכו את מי הים הרעילים לראויים לשתייה, אך הם הצליחו לעבוד רק במקומות שבהם כמות הרעלנים שבמים לא הייתה כל כך גבוהה.
הבעיה העיקרית הייתה שהם לא ידעו בדיוק היכן נמצאים כל המקומות האלה, ולכן היה עליהם לעבור על פני קו החוף במשך שעות, ואפילו ימים על מנת למצוא כל טיפת מים שיוכלו.

שון נסע במורד ההרים אל עבר החוף. הוא חיפש את אביו, אך נראה שהוא כבר נסע למקום אחר. תחילה חשב לנסות להתקשר אליו במכשיר הקשר, אך לא הייתה סיבה לכך. אם אביו התרחק מההרים, הוא כנראה נסע למצוא אוכל, ולא ידוע מתי הוא יחזור.

כשהגיע למטה, שון ראה ממרחק מבנה מתכתי גדול שלא היה שם יום קודם לכן.
זה מוזר. הוא חשב לעצמו ונסע בכיוון השני למקום ממנו שאב מים בפעם הקודמת, בתקווה שימצא שם עוד מים ראויים לשתייה. הוא נסע במשך קרוב לשנה, עד שהגיע לגשר ענק ששקע אל המים לפני מאות שנים. המים באזור הזה הכילו משום מה פחות רעלנים, ולמזלו של שון, זה נשאר כך גם היום.

שון הוציא את המכונה מתא המטען והחל לשאוב מים לתוך מכלי פח גדולים שנקשרו לטרקטורון שלו. כסיים לעשות זאת, הוא ראה באופק ענן עשן זז על פני גבעות חול במרחק קילומטר ממנו.
אבא. הוא חשב לעצמו, ובלי לחשוב פעמיים קפץ על הטרקטורון ולחץ על הגז.

הטרקטורון דהר אל הגבעות ברעש עוצמתי במיוחד עד שהוא כבר הצליח לראות את אביו במרחק קצר.

"אבא!" קרא שון. בפעמיים הראשונות הוא לא שמע, אך בפעם השלישית הוא כבר שמע אותו ונעצר.

שון נעצר מאחורי ג'יפ השטח של משפחתו, ושנייה לאחר מכן יצא ממנו גבר גבוה בעל כתפיים רחבות. הוא הוריד את הקסדה שלו, ומתחתיה נגלו פנים מחוספסות עם שיער שחור פרוע וזקן עבה, שהסתיר צלקת ישנה שכבר בקושי נראתה.

"שון! מה אתה עושה כאן?" שאל אותו אביו.
"הלכתי לאסוף מים לבית וראיתי אותך מרחוק." הסביר שון. "לאן אתה נוסע עכשיו?"
"לעמק." ענה אביו בקצרה. "היבול שמצאתי בשדות שבמערב כבר מתחילים לנבול. אני לא בטוח לכמה זמן הם עוד יחזיקו, אבל אני כבר מתחיל לחפש אחר מקום חדש."
"אתה רוצה שאני אאסוף את מה שנשאר בשדות?" שאל אותו שון.
"זה רחוק מדי. אני לא רוצה שתחזור אחרי השקיעה."
"זה רק חמש שעות נסיעה מכאן ואפילו לא צהריים." ניסה שון למחות. "אני אעשה את זה מהר."
"עזוב. אני כבר אאסוף אותם בדרך חזרה." קטע אותו אביו.
"מתי זה בדרך חזרה?" שאל שון.
"אני לא יודע" השיב לו אביו באנחה.
הם עמדו שם בשתיקה עוד דקות אחדות, ולאחר מכן אביו אמר: "אני צריך ללכת שון. אתה תסתדר?"
"בטח. אני תמיד מסתדר." הוא ענה, מנסה להסתיר את העצב בקולו.
אביו חיבק אותו את אחד מחיבוקיו המועכים, ולאחר מכן עלה על הג'יפ ונעלם משם בעננת עשן.

כששון הגיע, השעה הייתה כבר כמעט שש בערב. הנסיעה לא הייתה אמורה לקחת כל כך הרבה זמן, אך הוא בחר לנסוע בדרך הארוכה. המבנה המתכתי עדיין לא נעלם משם. הוא החנה את הטרקטורון במחסן, ונכנס הביתה.
אחותו איימי ראתה טלוויזיה, ואימו כנראה הייתה בחדר השינה של ההורים.
"הבאתי מים. תעזרי לי לסחוב אותם?" הוא שאל את אחותו.
"עכשיו?"
"כן, עכשיו."
"טוב..." היא נאנחה וקמה.

הם סחבו את פחי המים למחסן קטן בחלקו האחורי של הבית. בתוך המחסן היו שני מכלים ענקיים שכל אחד מהם יכל להכיל כמות של חמישה עשר ליטרים לפחות. מיכל אחד שימש למי שתייה, והמיכל השני לכל שימוש אחר.
הם חיברו את הצינורות מהמיכלים אל פחי המים, והם נשאבו פנימה תוך שלוש דקות.

"זהו?" שאלה איימי.
"כן. את יכולה לחזור לסרטים המפגרים שלך."
איימי החזירה לו מבט זועף והלכה משם.

שון נכנס כמה דקות לאחר מכן ועלה לחדרו. אמא שלו הכינה ארוחת ערב, אך הוא לא היה רעב. הוא נשאר לצפות בשקיעה מהחלון שבמיטתו ושקע בשינה ברגע שאור השמש נעלם והחושך מילא את השמיים.

פרק 20🥳🥳🥳
ממש מקווה שאהבתם.ן את הפרק🪐
ועד הפרק הבא,
ביי✨