גם היום השני ללימודים הלך זוועה. באמת שניסיתי להקשיב בשיעור, אבל המבטים ששאר התלמידים תקעו בי והלחישות מאחורי הגב לא עזרו לזה. מהר מאוד הכנסתי אוזניות לאוזניים בפול ווליום וכיסיתי את הראש בקפוצ'ון כדי שהמורים לא יראו. איבדתי את עצמי למוזיקה ולדמיון, מנסה לשכוח את המציאות.
בסוף היום רק רציתי לברוח הכי רחוק שאני יכולה. יצאתי במהירות מחוץ לכיתה אבל לפני שהגעתי לסוף המסדרון מישהו תפס לי בכתף. ניסיתי להתנער אבל הוא היה חזק מידיי.
הסתובבתי.
זה היה מייקל.
"מה עכשיו?" נאנחתי.
"היי אל תכעסי גם עלי אני רק מנסה להיות נחמד" מייקל שיחק בקצוות השערות שלי.
"אני מצטערת" השפלתי מבט "פשוט הייתי עצבנית וזה היה יום מתיש ו-"
"זה בסדר" מייקל שמט את ידו "את לא צריכה להתנצל".
"אה.. אז מה אתה רוצה?" שאלתי אותו כי הוא פשוט עמד שם ובחן אותי.
הוא העביר משקל מרגל לרגל "אני צריך קצת עזרה".
"ברור שאני יעזור" אמרתי מייד. אם לו אני לא יעזור אז למי כן? הוא בערך הבן אדם היחיד שנחמד אלי בכל סידני.
מייקל היסס לפני שדיבר "תקשיבי, הבעיה היא כזאת, אני קמתי דיי מאוחר היום והתארגנתי נורא מהר".
"אוקיי ו.." חיכיתי שיגיע לנקודה.
"ושכחתי את המפתחות שלי ואמא שלי עובדת עד מאוחר אז אפשר לומר שננעלתי מחוץ לבית".
אוקיי, הבנתי "וחשבת אם תוכל לשהות אצלי בינתיים?" גיחכתי.
"בדיוק" מייקל חייך כאילו זכה בפרס.
נשכתי את השפתיים. לא ידעתי מה לעשות. אבל ידעתי בוודאות שאמא לא תאהב את זה. "שיער ירוק? באמת איימי, לא מצאת מישהו יותר נורמלי?" שמעתי את הקול שלה בתוך הראש שלי. אמא תמיד אהבה פרפקציוניסטיות ותמיד פחדה ממה שהשכנים יגידו.
"מה עם קאלום?" שאלתי כבדרך אגב.
"הוא באימון כדורגל" התלונן מייקל "ואני שונא סתם לשבת שם ולצפות בו! זה נורא משעמם!" הוא ירד על ברכיו "בבקשה בבקשה אפשר להצטרף אליך במקום?"
צחקתי "בסדר" החלטתי. אמא תתמודד.
"יש!!" מייקל קפץ על רגליו ועל פניו חיוך.
***
כבר זכרתי את הדרך לבית שלי בעל פה ולא הייתי צריכה עזרה. פתחתי את הדלת ונכנסתי. מייקל עקב אחרי בצעדים שקטים.
אמא ישבה על הספה בסלון וצפתה בטלויזיה.
"ממ.. היי אמא" קראתי. הקול שלי נשמע מתוח.
"היי מותק, איך היה היום?" היא עדיין לא הסתכלה לכיווני.
"ממ.. בסדר, ידיד שלי בא".
"מי?" אמא הסתובבה. יכולתי לראות את האכזבה על פניה, ואז היא חייכה חיוך מזויף "איזה יופי" וחזרה להסתכל בטלויזיה.
משכתי בכתפי והובלתי את מייקל במעלה המדרגות לחדר שלי.
"נראת נחמדה אמא שלך" מייקל ניסה להיות מנומס.
"אתה לא צריך להתחנף" התישבתי על המיטה שלי ובהיתי בקיר הלבן שלפני "לא אכפת לי מה היא חושבת".
"איימיייייייי" סוזן נכנסה בריצה לחדר שלי, מדדה על רגליה הקצרות "תראי מה הכנתי בגן" היא הראתה לי בגאווה ציור שהיה נראה לי כמו קשקוש אחד גדול.
"אה.. זה שלגיה ושבעת הגמדים?" ניסיתי לנחש.
"לא, איימי" מייקל לקח את הציור והתישב על הכיסא "כאן יש בית מעופף על ענן" הוא הצביע.
הרמתי גבה.
הוא צחק.
"מי אתה?" סוזן פערה עיניים ובהתה במייקל.
"סוזי, זה לא מנומס לבהות" נזפתי בה וצחקתי.
"אני מייקל".
"למה יש לך שיער ירוק?" סוזן בחנה אותו.
"סוזיייי! עופי מכאן!" זרקתי עליה כרית.
"לא, זה בסדר" מייקל הושיב את סוזן על ברכיו "תמיד רציתי אחים קטנים" הוא הסתכל לי בעיניים ומשך בכתפיו "אני בן יחיד".
"אוקיי" הסתכלתי עליהם, משועשעת.
סוזן שיחקה למייקל בשיער "אני גם רוצה שיער ירוק" היא קבעה "נולדת ככה?"
מייקל צחק "לאא, צבעתי אותו בטוש מרקר" הוא אמר.
רעדתי מרוב צחוק "היא עוד תיקח מרקר ותנסה לצבוע איתו את השיער שלה" נזפתי במייקל "אני מכירה אותה".
"אני מקווה שאני כבר לא יהיה כאן כשזה יקרה" הוא אמר ושנינו התפוצצנו מצחוק.
YOU ARE READING
חשודה - 5sos
Fanfictionלוק קם והתחיל לצעוד הלוך ושוב בחדר שלו "אוקיי אז יש לי רעיון" הוא אמר "אבל זה רק בגדר רעיון. אני צריך לשאול אותם אם הם יסכימו". "איזה רעיון? מי יסכימו?" שאלתי, מבולבלת. "חשבתי לצרף אותך ללהקה שלנו!" לוק חייך מאוזן לאוזן. *** איימי עוברת לעיר חדשה, ע...
