Cry and cry again

פרק 1- ״החיים הקודמים שלי״

נכנסתי הביתה מתנשמת ומתנשפת מהריצה הארוכה, מהבריחה מהילדים שמציקים לי ואולי גם בריחה מעצמי.
נשענתי על הדלת מחליקה למטה רטובה מהגשם הכבד שיורד בחוץ וגם מהדמעות שלא הפסיקו לזלוג.
אני עדיין לא מבינה איך כל זה קרה?
הסתכלתי על עצמי במראה, מכוערת שכמוני, השיער החום שלי היה מבולגן ומלא לכלוך שהילדים זרקו עלי.
הידיים שלי.. שאני לא אתחיל לספר עליהם- כולן היו מלאות חתכים.
העיניים הירוקות כמו צפרדע היו נפוחות מהבכי ומהרחמים העצמיים שלי. מילות הגנאי עדיין התרוצצו בראשי
״שמנה״, ״מכוערת״, ״עדיף שתמותי״, ״מי בכלל יגע בך״, ״את דוחה״.
התחלתי להוציא מראשי את הליכלוך ולגזור את חתיכות השיער שהיו דבוקים עליהם מסטיקים.
לא כואב לי על כל מה שאני עוברת, כואב לי על זה שאיבדתי את החברים הטובים שלי.
-
וואו, אוקי מבולבלים? אפילו גם אני הצלחתי להתבלבל. אז בואו נתחיל מההתחלה..
קוראים לי יסמין ליי דנקן ואני עוברת בריונות כבר כמעט שנה.
אני לא מבינה איך הגעתי למצב שלקחו ממני את הכל! זה התחיל מהמעמד שלי בחברה ונגמר בחברות הכי טובות שלי.
אז תחגרו חגורות כי אנחנו מתחילים במסע של רגעים ורודים שהופכים להיות שחורים...
~
-לפני שנה-
״מכוערת.קומי.כבר.לבית.ספר״ אמר אחי הגדול ג׳קסון ואחרי כל מילה נתן לי מכה עם הכרית
״אלוהים עוד לא לקח אותך?״ שאלתי בקול של בוקר
״הנני כאן יסמין״ הוא אמר תופח לעצמו על השכם ויצא מהחדר
התחלתי להתכונן לעוד יום רגיל בבית ספר שלי.
אני די מקובלת, לא מהבנות האלה שדואגות שהלק שעל הידיים שלהם לא מקולף
אבל גם לא מהחננות ממעבדת מחשבים שחושבים שאם הם לא יכינו שיעורים האדמה תפתח ותבלע אותם.
אמא שלי תמיד אומרת לי שאני קולית כזאת, אחת שלא דופקת חשבון.
והחברות שלי (אמילי וזואי) אומרות שיש לי את הגוף שהן רק חולמות עליו
ואני? אני חושבת שאני בסדר.
אני אוהבת שהשיער החום הארוך והחלק עף ברוח ושהעיניים שלי ירוקות צהובות
כשאני מסתכלת לכיוון השמש.
לגבי אהבה אני די מסודרת, יש לי את חבר שלי דניאל שהכרנו ביומולדת שלי כשיצאתי למסעדה עם חברות
שלי.
אז אפשר להגיד שאני ילדה בת 17 ממוצעת, ואני אוהבת את זה.
---
אז זה הפרק והסיפור הראשון שאני מעלה לווטפאד.
אני אשמח שתקראו, תדרגו ותביעו את דעתכם!
אוהבת המון
ויומולדת שמח לבסט שלייי ALMOG1
אוהבת אותך מלא!