Cry and cry again

פרק 5- ״נשמה טהורה״

עדיין נ.ק ג'קסון
קמתי ממנו, מנגב את הדם מהפה שלי וצועק
"אתם ראיתם מה קרה לו עכשיו? זה יקרה לבן אדם הבא שיגע באחותי" ויצאתי מהקפיטריה מחפש את יסמין
מצאתי אותה יושבת על הספסל כשהיידים שלה על הפנים, אני לא מאמין שזה מה שקרה לה ועוד יותר לא מאמין שלא ראיתי את זה
"יסמין" אמרתי והתיישבתי ליידה מחבק אותה
"אני לא יכולה יותר" היא אמרה
״למה לא סיפרת לי?״ שאלתי
״כי..״ היא התחילה ונעצרה
״כי.. מה?״ אמרתי
״כי פחדתי לאכזב אותך אוקיי? מרוצה?״ היא אמרה בעצבנות
״למה שתאכזבי אותי?״ שאלתי בכעס
״כי אתה תמיד היית הילד המושלם, תמיד אבא ואמא היו אומרים לי ׳למה את לא כמו ג׳קסון?׳
׳חבל שאת לא לומדת מאחיך הגדול׳ ודברים יותר נוראים, אתה הצבת רמה כלכך גבוהה ואני לא מאשימה אותך בזה אבל זה מעייף לרוץ אחרייך ואחרי ההישגים שלך״ אמרתי מתנשמת
״אף פעם לא אמרת לי את זה״ הוא אמר לי באכזבה
״כי אף פעם לא היה לי את האומץ להודות בזה בעצמי״ אמרתי
״אני מצטער״ הוא אמר וחיבק אותי
״לא, אני מצטערת שאתה צריך לספוג את זה״ אמרתי
-
נכנסתי הביתה זורקת את התיק בצד החדר ונופלת על המיטה בבכי.
למה הם עשו לי את זה?
נמאס לי מהרחמים על עצמי, מהחוסר אונים שלי ומהידיעה שאין לי מה לעשות חוץ מלשתוק ולהתעלם
"יסמין" ג'קסון דפק בדלת שלי
"לך מכאן" אמרתי כשהראש שלי עדיין על הכרית
"בחיים לא" הוא אמר
קמתי נשענתי על הדלת מחליקה ומתיישבת על הרצפה הקרה.
שמעתי אותו נאנח ומתיישב מהצד השני של הדלת
"אני יודע איך את מרגישה יסמין" הוא אמר נאנח
"אתה לא תאמין לי" אמרתי
"לא פרסמו סרטון שלך נאנס ופרסמו את זה בכל מקום אפשרי" הוספתי
שתיקה, שמעידה על אמת
"אתה שותק כי אתה יודע שאני צודקת" אמרתי
"אני מתחרפן שאני לא יכול לעשות עם זה כלום" הוא אמר מתוסכל
"אתה לא אמור לעשות עם זה משהו" אמרתי בזלזול
"אבל את תראי שאני עוד יעשה" הוא אמר ושמעתי את הצעדים שלו מתרחקים.
השענתי את ראשי כנגד הדלת מרגישה עוד יותר לבד
-
נכנסתי לבית הספר מבויישת בעצמי, אם פעם היה לי כבוד עצמי היום הוא ברח.
אני נכנסת- כולם מסתכלים עליי, חלקם צוחקים, חלקם מרחמים, חלקם נגעלים.
הילדה הזאת שהיה לה הכל ופתאום הכל נעלם, התאדה כאילו לא היה מעולם.
ומי אם לא אמילי מגיעה אליי והופכת את היום שלי ממושלם למדהים.
"שלום כלבה" היא אמרה בביצ'יות
התעלמתי ממנה מנסה להתקדם ללוקר שלי
"אה אה אה כבר הולכת?" היא שואלת ברוע
היא תופסת לי ביד ורוב הסיכויים שישאר שם כחול להרבה זמן
"תעזבי אותי" סיננתי
זה כאב.. אני לא אשקר, אבל אסור לי להראות ליידם חולשה, פשוט אסור.
להראות לאנשים מסביבי שהכל בסדר אבל מבפנים להתפרק, הדבר הכי נוראי בעולם אבל עדיף מהכל.
"דניאל, בוא אין לנו מה לחפש כאן" היא אמרה
ושמעתי את הרעש של העקבים שלה מתרחק.
התיישבתי בספסל והתחלתי לחשוב איך היא התהפכה ככה, מהחברה הכי טובה לאוייבת הכי גדולה.
אף פעם לא דמיינתי את זה קורה
אני זוכרת שהיינו יושבות בגן שעשועים ואוכלות קרטיב אחרי בית ספר ומדמיינות את החבר שיהיה לנו בעתיד.
אבל בחיים לא דמיינתי שהחבר שלי יהיה החבר שלה.
מבאס אותי לחשוב שאיבדתי את האדם החשוב בחיי, החצי שמשלים אותי, היחיד שמקשיב לי ומבין אותי.
מה אני עושה בלעדיה? איך אני מתמודדת?
הצלצול קוטע את המחשבות שלי ואני נכנסת לכיתה ומתיישבת בסוף הכיתה.
והנה מתחילה לה השגרה של חיי...