Cry and cry again

פרק 17- ״כלבה״

היום קמתי בבוקר עם מצב רוח נוראי, ירדתי למטה עם הפיג׳מה לאכול משהו ולהתחיל להתארגן
״בוקר טוב שמנה״ ג׳קסון והציניות שלו מתחילים לדבר על הבוקר
״בוקר חרא אידיוט״ עניתי לחיה שיושבת ליידי ועושה תחרות עם עצמה אם תיפול לה הכפית מהאף.. מטומטם
״מישהי קמה עם מצב רוח על הבוקר״ הוא אמר מסתכל על הכפית
״מישהו קם מצחיק״ אמרתי ולקחתי לו את הכפית
״היי, אני מנסה לשבור שיא גינס״ הוא אמר
״בטימטום? כבר שברת״ אמרתי ועליתי למעלה שומעת אותו מקלל בשקט
״יש לנו את אותה האמא״ צעקתי
״שיט נכון״ הוא אמר
נאנחתי עולה לחדר שלי ומחשבה אחת עוברת בראשי: אני ממש לא רוצה לבוא לבית ספר התחלתי להתלבש בחוסר רצון וירדתי למטה מחכה לג׳קסון שיסיים להתארגן. כשהוא סיים יצאנו לכיוון האוטו
״שוב פעם ריססת על עצמך את כל האפטרשייב?״ שאלתי משתעלת
״למה? מריחים את זה?״ הוא שאל
״מריחים את זה? מריחים רק את זה״ עניתי בתסכול
״תתמודדי״ הוא אמר מתקדם לאוטו ואני נגררת אחריו
ושוב השגרה הזאת שאנחנו אוספים את לולה, פוצי מוצי, אני מגלגלת עיניים משתדלת לא להקיא ואז נפרדת מהם מתקדמת לכיתה שלי.
אני שונאת להיות לבד, פשוט שונאת את זה. אבל למדתי להתרגל וגם לפעמים לאהוב את הלבד שלי עם עצמי
״לעזאזל זונה תסתכלי לאן את הולכת״ אמילי צעקה עליי כשנתקעה בי, לא, הפעם אני לא שותקת, לא משנה מה יהיה
״את אומרת שאני זונה? הסתכלת על עצמך?״ עניתי לה
״את לא יודעת עם מי את מסתבכת״ היא אמרה
נאנחתי ״האמת שאני כן יודעת, עם אחת שפעם הייתה החברה הכי טובה שלי, ועכשיו?״ גיחחתי והמשכתי ״עכשיו אין לי מושג מי את, אם היית ככה ביום שהכרתי אותך לא הייתי יורקת לכיוון שלך״ נמאס לי להיות כל הזמן המסכנה ששותקת כשהם יורדים עליי, אני יודעת שהבטחתי לעצמי לא לרדת לרמה שלהם, אבל זה עובר גבול. אני לא אתן למה שנשאר מהכבוד שלי לרדת.
״מה את חושבת שאני לא יודעת שאת היית בהריון מדניאל?״ היא צעקה וכל המבטים הופנו אלינו. היא חייכה חיוך זדוני וברגע הזה אני נשבעתי שאני שונאת אותה.
ברחתי משם, כמו תמיד וכמו שמתאים לי, לברוח מהבעיות שלי ולא להתמודד איתן. עד שבחרתי לענות לה אני בורחת. לעזאזל אני שונאת אותה ואת דניאל השפוט שלה לא פחות! למה הוא סיפר לה? מה ביקשתי ממנו? שישתוק ולא יספר על אף אחד, הוא בעצמו לא רצה אותו.
הלכתי למאחורי בית הספר והתיישבתי מתחת לעץ חושבת על כל מה שקרה, אני שונאת להיות במרכז העיניינים והיום ללא ספק לא עזרתי לעצמי. כמה שפחות להיות בולטת ככה לא יציקו לי.. אבל אחרי היום? אני לא בטוחה כל כך.
-
יצאתי לכיוון הספסל הקבוע שלי בפארק הציבורי,
ישבתי שם חצי שעה מרוכזת בספר שלי עד שהרגשתי שמישהו יושב ליידי והוא לא אחר מכריס.
חייכתי אליו ושאלתי ״מה קורה?״ מנסה לפתח שיחה
״הכל מעולה יסמין ליי דנקן״ הוא ענה נשען אחורה על הספספל ומתמתח
״אף פעם לא שאלתי אותך יסמין ליי דנקן״ הוא התחיל לדבר
״יש אפשרות שאנחנו לומדים באותו בית ספר?״ הוא היישיר מבט אליי
״אני לא חושבת״ מילמלתי זה מה שחסר לי, שנלמד באותו הבית ספר
״את לומדת בבית ספר ׳בלייק אדוארדס׳?״ הוא שאל והינהנתי
״אז אנחנו לא באותו בית ספר״ הוא נחר בבוז
״חבל דווקא רציתי שנלמד באותו בית ספר״ הוא אמר וחייך
״גם אני״ אמרתי וחייכתי אליו
״אז יסמין ליי דנקן, כמה אחים יש לך?״ הוא שאל
״אח אחד שגדול ממני בשנתיים״ השבתי
״אז זה אומר שהוא בן 19״ כריס אמר
״כן עוד שבוע״ חייכתי כשנזכרתי איך לולה לחוצה לגבי היומולדת של ג׳קסון
״רוצה לבוא ליומלדת שלו איתי?״ שאלתי בתקווה לתשובה חיובית
״אין בעיה״ הוא ענה וחייך
החלפנו את המספרים והבטחתי שאסמס לו את הכתובת, היום והשעה
״אז כריס כמה אחים יש לך?״ שאלתי
״אחות בת 17 ואח בן 4״ הוא אמר
״איך קוראים להם?״ התעניינתי
״אמילי וג׳ייק״ הוא אמר וראיתי שחור בעיניים, איך לא קישרתי ולא ראיתי שכריס ואמילי אחים.