היום הראשון במחנה עבר דיי מהר. כל אחד הציג את עצמו, המדריכים הציבו חוקים ומטרות, חילקו לנו מערכת שעות ואת התפריט לחדר האוכל, הסבירו לנו על המחנה ועל כמה הכישרון המוזיקלי שלנו חשוב, וכמה אנחנו יכולים להשפיע איתו, ועוד בלה בלה בלה.. בשלב מסויים זה נהיה משעמם והפסקתי להקשיב.
אחרי כל ההסברים והדיבורים הביאו לנו מופע פתיחה מושקע. בחלק הראשון של הערב באה אישה בלונדינית דקיקה וניגנה מוזיקה קלאסית על פסנתר וכינור, ובשלב השני הזמרת דמי לובאטו הגיעה ונתנה הופעה.
שרנו ורקדנו לצלילי השירים שלה. זו הייתה דרך טובה לפתוח את המחנה. בשלב מסויים איבדתי את קאלום ואשטון שמקודם ישבתי לידם, אבל הנחתי שאני אראה אותם יותר מאוחר.
כשנגמרה ההופעה הייתי ממש עייפה. לא מצאתי אף אחד מהשותפים שלי אז חזרתי לדירה לבד.
פתחתי את הדלת. לוק ישן, מכורבל על הכורסא. לא יכולתי שלא לחייך. הוא היה נראה כל-כך שלוו ומלאכי כשהוא ישן. נזכרתי בכל התמונות שלו שיש לי בפלאפון, עדיין לא האמנתי שאני רואה אותו אמיתי מול הפנים שלי.
נכנסתי למסדרון ובדקתי אם עוד מישהו כבר חזר. היה שקט. מצאתי רק את מייקל, יושב מול הלפטופ שלו. הוא אפילו לא שמע אותי כי הוא היה מחובר לאוזניות.
חזרתי למטבח. מזגתי לי כוס מים והתישבתי ליד השולחן הקטן.
בהיתי בלוק הישן מולי. המחשבות שלי התערבלו וחזרו לבית שלי. קיוויתי שהמשפחה שלי מסתדרת בלעדיי. מיניתי את אחי בן ה-16 להיות האחראי בחודש שאני היעדר, כי אמא לא הרגישה טוב כשעזבתי.
קיוויתי שיש להם מספיק בגדים נקיים ללבוש, ומספיק אוכל חם, ושהם לא מקשיבים להודעות הקוליות שהאבא המפגר שלנו שולח לפעמים. כבר לא באמת אכפת לו ממנו. אנחנו סתם נטל בשבילו.
דיי היילי. אל תחשבי עליו. את צריכה להנות עכשיו. את במחנה עם אשטון
, לוק, מייקל וקאלום. את צריכה להיות שמחה.
לפעמים המחשבות והרגשות מכים בי בפתאומיות כזו ואני לא יכולה לעצור את זה.
הדלת נפתחה. אשטון וקאלום נכנסו, מדברים ביניהם בקול.
"ששששש.." השתקתי אותם והצבעתי על לוק.
"אוווווו, לוקי שלוקי ישן" קאלום לחש וגיחך.
"כדאי שגם אנחנו נלך לישון" אשטון דחף אותו "התוכנית מחר מתחילה בשמונה".
"למה כל-כך מוקדם?" התלונן קאלום בשרבוב שפתיים אבל בכל אופן המשיך לחדר שלו.
"מה איתך?" אשטון התיישב מולי.
"אני בסדר" אמרתי במהירות וניסיתי לחייך "היה כיף היום".
"כן" אשטון חייך. נזכרתי בכל הפעמים שהרגשתי רע והלכתי להסתכל על תמונות שלו מחייך וזה שיפר לי את מצב הרוח לגמרי. עכשיו החיוך שלו היה אמיתי.
"כדאי שגם את תלכי לישון" אשטון אמר תוך כדי שהוא חולץ נעליים.
"כן- אבל-" עצרתי את עצמי.
"אבל מה?" אשטון הסתכל עלי בזהירות.
"לא משנה" אמרתי מהר. לא רציתי להטריד אותו בבעיות הקטנות שלי ולהרוס לו את היום.
"את יכולה לספר לי כל מה שאת רוצה" אשטון אמר "אני יכול לראות שמשהו לא בסדר".
איך אנשים קוראים אותי כל-כך טוב?
העיניים שלו הסתכלו לתוך עיניי. אשטון יבין אותי. גם אבא שלו עזב אותו, גם לו יש אחים קטנים, גם לו יש פחדים. פתאום קלטתי שיש לנו הרבה דברים במשותף.
נאנחתי "אני פשוט דואגת למשפחה שלי" משכתי בכתפי "לפעמים קשה לי להירדם כשאני לבד, אני כל הזמן חושבת עליהם".
אשטון הנהן "אני מבין אותך, אבל אני בטוח שהם בסדר גמור" אשטון חייך אלי "את לא צריכה לדאוג כל-כך הרבה"
"תודה, אשטון" חייכתי חיוך קטן "אתה כל-כך נחמד אלי".
"אני משתדל" הוא צחקק "בכל מקרה, אם לא תירדמי בלילה, את תמיד יכולה לבוא להעיר אותי" הוא הציע.
"לא, אשטון, אני לא רוצה להפריע לך" עניתי מיד.
"היילי, אני רציני" אשטון קם "אל תתבישי, את יכולה להעיר אותי".
"באמת?"
"כן" אשטון חייך בהחלטיות.
"תודה" קמתי וחיבקתי אותו "תודה על הכל אשטון".
------------------------------------------------------
שלוווווםםם אז רק רציתי לומר תודה לכל מי שקורא:)
ואני ממש מצטערת אבל השבוע אני לא יהיה בבית אז לא בטוח שיהיה לי אינטרנט או זמן להעלות פרק..
אז תצפו לפרק הבא עוד שבוע בערך;);)
ביייי
YOU ARE READING
דירה מספר 5 - 5sos
Fanfictionהיילי נרשמה למחנה מוזיקה. היא בחיים לא הייתה מאמינה את מי היא תפגוש שם וכמה החיים שלה ושלהם ישתנו בגללה. אבל זה קרה. *** פייבסוס פאנפיק - 5sos fanfic *** קריאה מהנה:)
