אחרי התוכנית שהייתה היום (ניגנו בכלי נשיפה), ואחרי ארוחת הצהריים בה כולם ישבו ואכלו בשקט, עדיין עייפים מאתמול, יצאתי החוצה לבד, מהדקת מסביבי את הג'קט שלי.
הייתי צריכה קצת זמן לבד, לחשוב.
הרגליים שלי הובילו אותי לאותו ספסל שעליו ישבתי כל יום בשבוע האחרון וצפיתי בלוק וקאלום משחקים פינג-פונג. התישבתי שם, מחבקת את הרגלים המקופלות שלי ובוהה בכמה נערים ששיחקו כדורגל במגרש הסמוך.
באמת שכבר לא ידעתי מה לעשות. קאלום התנהג כל הבוקר כאילו לא קרה אתמול כלום. אני לא יודעת אם הוא באמת לא זוכר או שהוא מתעלם בכוונה. ואם הוא לא זוכר? לא החלטתי אם אני רוצה להזכיר לו או לא. הרגשתי החמצה וצביטה בלב. אני רוצה שקאלום יזכור? אני רוצה לנשק אותו שוב? התבישתי לענות לעצמי אבל האמת הייתה שכן. יכולתי לדמיין את עצמי איתו. אהבתי את קאלום.
לא ידעתי את זה עד עכשיו כי אולי לא באמת הכרתי אותו.
קאלום האמיתי שונה מקאלום של התקשרות והפאפראצי. ורק עכשיו אני מכירה אותו באמת, אז אני יכולה לאהוב אותו באמת.
אבל אני בחיים לא יוכל להיות עם קאלום! החלטתי לעצמי. אשטון ומייקל עוד לא לגמרי התגברו על כמה שפגעתי בהם. הם כבר לא היו שבורים כמו בהתחלה, אבל אשטון עדיין מתעלם ממייקל לפעמים ונעלם לשעות ארוכות בתוך המוזיקה שלו.
לא רציתי לפגוע יותר באף-אחד.
"ידעתי שאת כאן" קול מאחורי הקפיץ אותי.
הסתובבתי בבהלה "קאלום!" אמרתי בחומרה "כמעט עשית לי התקף לב."
"מצטער" קאלום התיישב לידי על הספסל ושפשף את כפות ידיו זו בזו כדי להתחמם "רציתי לדבר איתך" הוא נאנח והסמיק "על אתמול."
אז הוא לא שכח.
"אני יודעת" השפלתי מבט.
הנחתי שעכשיו זה השלב שהוא יגיד שהוא היה שיכור ולא ידע מה הוא עושה ואין בינינו כלום.
"אני לא הייתי שיכור" קאלום אמר ברצינות "אולי קצת שתיתי, ובהחלט לא הייתי לגמרי מרוכז, אבל ידעתי מה אני עושה" הוא שיחק בשרוולים של הסוודר שלו, לא מסתכל לי בעיניים.
אז לוק צדק. לא ידעתי מה לחשוב. לא ידעתי מה לומר.
קאלום הרים את מבטו ועיניו החומות היפות פגשו בעיני. וידעתי שהוא צודק.
"קאלום" לחשתי "אני לא חושבת ש-"
"היילי" הוא קטע אותי ואחז בידי "אני באמת אוהב אותך."
"לא קאלום" משכתי את היד בחזרה אלי "אני לא יכולה, אני-"
"זה בגלל אשטון? ומייקל?" גבותיו התכווצו "את לא חייבת להעניש את עצמך בגללם."
"אני לא מענישה את עצמי" אמרתי בכעס "אני מנסה לעזור" שמטתי את כתפי.
"היילי" קאלום כרך את זרועו סביבי. הפעם לא עשיתי שום ניסיון להזיז אותה "אם זה בגללם, אנחנו לא חייבים לספר להם."
הנהנתי "קאלום" הרמתי אליו מבט "אני חושבת שגם אני אוהבת אותך" אמרתי לו. לא יכולתי להתאפק יותר.
ראיתי התחלה של חיוך על שפתיו לפני ששפתי נגעו בהם, בנשיקה שהעלימה את כל המתח שבי. טמנתי את פני בצוואר של קאלום, מרגישה איך האף הקפוא שלי מפשיר מחום עורו.
הוא חיבק אותי ונשם עמוק "זה רק שנינו" הוא לחש "לא נספר לאף-אחד."
"מבטיח?" שאלתי בקול עמום לתוך צווארו.
"כן."
------------------------------------------------------
היי רק רציתי לומר שוב תודה לכל מי שקורא:)
יש לי עוד הרבה תוכניות להמשך.. אז ככל שתצביעו יותר ככה אני יעלה את הפרקים הבאים מהר יותר!
אוהבת ❤ ביי
YOU ARE READING
דירה מספר 5 - 5sos
Fanfictionהיילי נרשמה למחנה מוזיקה. היא בחיים לא הייתה מאמינה את מי היא תפגוש שם וכמה החיים שלה ושלהם ישתנו בגללה. אבל זה קרה. *** פייבסוס פאנפיק - 5sos fanfic *** קריאה מהנה:)
