תליתי את הגיטרה על כתפי ויצאתי אל הבמה. קאלום נעמד מימיני וכיוון את המיקרופון.
ויתרנו על כל הקדמה ופשוט התחלנו לנגן.
את הבית הראשון אני שרתי:
"אני לא מי שרציתי להיות
תמיד אני שוברת את הקירות
ושוב בונה אותם מחדש סביבי,
אתה ניסית לגרום לי לחייך באמת
לפזר את הקרח מהלב המת
לא ציפית לכאב שאחרי."
את הפזמון שרנו ביחד:
"וניסיתי, וקיוויתי, להיות הכי טוב בשבילך
והרסתי, ושברתי, את כל הרוח בליבך
ועכשיו אני לבד, תמיד זה כך בסוף
לטבוע עם הכאב, כמו בחול החוף."
את הבית השני קאלום שר, הקול שלו רעד בהתחלה:
"אני הבנתי אותך כמו שיר
למרות שניסית להסתתר מאחורי הקיר
וידעתי שעלייך לא אוותר,
ניגשתי אז אלייך ואמרתי בשקט
שאיתך עד הסוף אני רוצה ללכת
גם אחרי שהעדפת לצעוד עם מישהו אחר."
לאחר מכן שרנו שוב את הפזמון ביחד, והשיר נגמר.
הקהל מחא כפיים. חייכתי בהתרגשות אל עבר כולם. ראיתי את לוק מנופף אלי, ואז ירדנו חזרה אל מאחורי הקלעים ופינינו את הבמה למתחרה הבא.
"עשינו את זה" לחש קאלום ומשך אותי לחיבוק מוחץ.
"אהמ אהמ" שמעתי מישהו משתעל והסתכלי לכיוון.
הוא עמד שם. בקצה החדר והסתכל עלינו. כאילו חיכה שם כל הזמן. צעדתי לאחור בבעתה כשזיהיתי אותו. האפור בשיער שלו התפשט מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, וגם הכרס התרחבה, אבל זה לא מנע ממני לזהות את האדם שנטש אותי לפני כל-כך הרבה שנים. את אבא שלי.
"היילי" הוא חייך בחביבות, דבר שגרם לי לצעוד עוד צעד לאחור. לא הצלחתי לדבר מרוב כעס. מה הוא מופיע פתאום כאילו מעולם לא עזב? כאילו הכל בסדר?
"מ- מה אתה עושה כאן?" פלטתי.
קאלום העביר את מבטו ממני לאבא שלי בבלבול, מנסה להבין מה קורה ומי האדם הזה.
"אולי נשב שנינו באיזה מקום ונדבר?" אבא ניסה להציע בחיוך.
החזרתי לו מבט אטום ולא עניתי. אני לא הולכת לעשות שום דבר בדרך שהוא רוצה.
הוא הוריד את החלק העליון של החליפה שלו, והתיישב על הכיסא היחיד שהיה שם "את מוכנה לפחות להקשיב לי?" הוא מחה את הזיעה ממצחו. ראיתי שהוא הולך ומאבד את הסבלנות מרגע לרגע.
"אפשר לדעת מי אתה?" קאלום נזכר פתאום לשאול, מכווץ את מצחו.
"הו, אני אבא של היילי" הוא הושיט לקאלום את ידו ללחיצה.
"הוא לא" לחשתי "אל תלחץ לו את היד."
"היילי, בטח שאני אביך" הוא חייך אלי כאילו מנסה להסביר משהו לילד בן חמש.
"אז למה עזבת?" נשברתי ודמעות החלו לנשור על פני.
עכשיו קאלום סוף-סוף הבין. הוא שתק ורק עמד מאחורי בתנוחה מגוננת, ידו על כתפי.
"היילי, תביני" אבא שלי אמר ברכות "עשיתי מספר טעויות, אני יודע, אבל לכל דבר הייתה סיבה, ואני לא מתחרט על זה" הוא אמר "אני רק מצטער שאת כל-כך כועסת עליי".
לא רציתי לדבר איתו. הוא החליא אותי. איך יכולתי לא לכעוס עליו?
אני שתקתי והוא המשיך לדבר "אני כאן כי אני מפיק של הרבה מוזיקאים מצליחים בעולם, אם לא ידעת, והזמינו אותי לתחרות כדי לבחור את הכשרון החדש שאני אהפוך לכוכב" הוא חייך בלי חמימות "אני בטוח שאת הכשרון שלך ירשת ממני" הוא צחקק ואני בלעתי את הרוק, מאגרפת את כפות ידי בתוך הכיסים שלי.
"מה שאני יכול להציע לך-" הוא המשיך לדבר "זה חוזה לאולפן הקלטות למשך כמה זמן שתצטרכי, פרסום, עזרה ממוזיקאים ותיקים יותר, כל מה שתרצי" הוא פרס את ידיו "אני יכול להפוך אותך לכוכבת הבאה ובכלל לא תצטרכי ללמוד בקולג', אני מציע קיצור דרך לחלום שלך."
עם כל מילה ומילה שהוא המשיך לומר, הרגשתי את הבחילה גואה בי. לא חשבתי בצלילות. נשעתי על קאלום וניסיתי להסדיר את הנשימות שלי "אני לא צריכה ממך עזרה" גמגמתי והשתדלתי לא להסתכל לתוך עיניו השחורות שהיו מולי.
"ומה אם לא תנצחי? ולא תקבלי את המלגה?" הוא הרים את קולו "שון אמר לי מה המצב בבית." הוא קם ולבש את החליפה שלו.
"מה אכפת לך בכלל?" עכשיו כבר צעקתי "מה אכפת לך ממני?" דמעות זרמו על פני אבל לא טרחתי להתייחס אליהן "לך מכאן!" צעקתי עליו "אני לא רוצה לראות אותך יותר!" בכיתי.
קאלום עטף אותי בזרועותיו, מונע ממני להתפרק לגמרי "לך מכאן עכשיו" הוא אמר לאבא שלי בקשיחות "ואל תחזור."
"אכפת לי ממך כי את הבת שלי" אבא צעק, מתעלם מקאלום "תחשבי על מה שהצעתי ותחזירי תשובה כשתגיעי להחלטה" הוא הסתובב ויצא משם.
התרסקתי לתוך החזה של קאלום, נותנת לחולצה שלו לספוג את הדמעות.
YOU ARE READING
דירה מספר 5 - 5sos
Fanfictionהיילי נרשמה למחנה מוזיקה. היא בחיים לא הייתה מאמינה את מי היא תפגוש שם וכמה החיים שלה ושלהם ישתנו בגללה. אבל זה קרה. *** פייבסוס פאנפיק - 5sos fanfic *** קריאה מהנה:)
