בימים הבאים לא יצאתי מהדירה. בין לאכול ללקחת כדורים להשככת כאבים, ישנתי רוב הזמן.
לוק וקאלום ולפעמים גם אשטון עדכנו אותי במה שקורה במחנה. פספסתי את הקורס לתאוריה במוזיקה, אבל לא התחרטתי על זה יותר מידיי, בכל מקרה מלחינים מלפני מאתיים שנה לא באמת עניינו אותי.
את מייקל לא ראיתי בכלל בכל הימים האלה. מצד אחד הרגשתי הקלה שאני לא אצטרך להתמודד איתו, אבל מצד שני דאגתי לו. ידעתי שאני זו שפגעתי בו.
ביום רביעי אחר הצהריים קמתי רעבה בצורה יוצאת דופן. כבר הרגשתי יותר חזקה אז ירדתי מהמיטה ברגליים רועדות והלכתי לכיוון המטבח.
מצאתי שם את לוק, קאלום ואשטון מצטופפים מסביב לשולחן הקטן. הם השתתקו כשהתקרבתי.
התיישבתי בין קאלום ללוק בעייפות.
"איך את מרגישה?" קאלום חיבק אותי ביד אחת והצמיד נשיקה לרקה שלי.
"יותר טוב" הסמקתי. ראיתי את מבטו של אשטון בזוית עיניי. הוא היה נראה אדיש. קיוויתי שזה אומר שהוא כבר השלים עם מה שקרה. הוא כבר לא היה שולח מבטים זועמים לכל כיוון, וקיוויתי שזה אומר שהוא לא שונא אותי, ושנוכל להיות לפחות ידידים.
לוק קם וחזר תוך כמה שניות, מניח קערת מרק לפני "את צריכה לאכול" הוא התיישב חזרה ליידי "את צריכה להתחזק."
"טוב, אמא" צחקקתי ונתתי לו דחיפה עם המרפק.
לוק הסמיק, וגרם לי לגחך. אבל אז הכרחתי את עצמי לדבר ברצינות "לוק, אבל באמת תודה על הכל" הסתכלתי בעיניו הכחולות "אני לא יודעת מה היה יכול לקרות אם לא היית מחזיר אותי."
"אל תחשבי על זה, בייבי" קאלום חיבק אותי חזק יותר. הרגשתי צמרמורת עוברת בגבי כשדחקתי את המחשבה.
"אנחנו פשוט שמחים שאת בסדר ואת עדיין איתנו" אשטון אמר בשקט והפתיע אותי.
"תודה, אש" השפלתי מבט "אני מצטערת על כל מה שעשיתי, אני- אני חשבתי שאתם כבר לא רוצים שאני אהיה כאן" גמגמתי.
"לא, היילי-" אשטון הביט בעיני "אני מצטער- מה דעתך לפתוח דף חדש?"
הנהנתי לאט וחייכתי כשראיתי חיוך קטן על שפתיו של אשטון "תודה."
ראיתי חיוך של הקלה על פניו של לוק, אבל אז הייתי חייבת לשאול את השאלה שהטרידה אותי "מייקל עוד לא חזר?"
לוק הניד בראשו "לא, וזה ממש מוזר כי הוא לקח איתו רק את הפלאפון שלו."
"ניסיתם להתקשר אליו?" שאלתי למרות שניחשתי מה תהיה התשובה.
"הוא לא עונה לנו." אשטון השעין את ראשו על כפות ידיו "אני מקווה שהוא בסדר."
"הוא לא ילד קטן, מה כבר יכול לקרות לו?" קאלום משך בכתפיו "הוא פאקינג בן 19."
"אבל הוא כעס, והיה במצב רוח רע.." נאנחתי והנחתי את ראשי על הכתף של קאלום "אני באמת דואגת לו."
------------------------------------------------------
אעאעאע מה שמזכיר לי שעוד מעט מייקי כבר לא יהיה בן 19:(((( אני לא מאמינה שעוד חודש וקצת הוא יהיה בן 20!!!!:( איך הזמן עובר מהר....
חחח לא משנה, חוצמזה רציתי לומר תודה לכל מי שמצביעה- אני אוהבת אתכם הכי בעולם❤
וקצת עצוב לי שבפרקים האחרונים יש פחות הצבעות.. כאילו, אם אתם אוהבת את הפאנפיק אז תצביעו, ואם לא.. אז למה אתם קוראות אותו בכלל?
מצטערת.. זה פשוט מעצבן אותי..:(
סורי שחפרתי לכם.. אני אלך עכשיו.. ביי:)
YOU ARE READING
דירה מספר 5 - 5sos
Fanfictionהיילי נרשמה למחנה מוזיקה. היא בחיים לא הייתה מאמינה את מי היא תפגוש שם וכמה החיים שלה ושלהם ישתנו בגללה. אבל זה קרה. *** פייבסוס פאנפיק - 5sos fanfic *** קריאה מהנה:)
