קאלום המשיך לחבק אותי ביד אחת כשהוא מוביל אותי החוצה. האוויר הקריר הכה בפני ונרעדתי, נצמדת לקאלום.
הוא הושיב אותי על ספסל מחוץ לאולם. יכולנו לשמוע את השיר של המתחרים הבאים במעומעם ואת הקריאות שעלו מהקהל מבפנים.
ניסיתי להסדיר את הנשימה שלי. לפני רגע פגשתי את אבא שלי אחרי שמונה שנים שלא ראיתי אותו ועוד לא החלטתי מה לחשוב בקשר לזה.
מצד אחד הייתי מבועתת כי זכרתי את עצמי שונאת אותו מאז שהייתי קטנה בגלל שעזב, ומצד שני הוא התנצל והציע לעזור לי. פכרתי את ראשי בשתי ידיי. זה היה יותר מידיי.
"ממ.. אז את רוצה שנדבר על זה?" קאלום שאל בעדינות, לא בטוח מה לומר במצב כזה.
"זה פשוט מוזר" משכתי בכתפיים וניגבתי את הדמעות שלי "אתה מבין ששמונה שנים לא היה לו אכפת ממני, שמונה שנים שמבחינתו לא הייתי קיימת" מחצתי את ידו באצבעותי "ופתאום הוא בא ומציע לי כל-כך הרבה! זה מוזר."
"היילי, תסתכלי עליי" קאלום אמר ברצינות.
הרמתי אליו את מבטי.
"גם אני לא מבין, אבל יש לי הרגשה לא טובה בקשר לזה" הוא נשך את שפתו "לא אהבתי את הדרך שהוא מסתכל עלייך."
הרמתי גבה במבט שואל.
קאלום התכווץ במקומו "אני לא יודע איך להסביר את זה.. סוג של תחושת בטן."
נאנחתי ונשענתי עליו "בכל מקרה אם אני אזכה במלגה, אני אעדיף ללכת ללמוד בקולג' ולהשיג את הכבוד שלי בעצמי" הבטתי אל השמיים זרועי הכוכבים "אני כבר לא ילדה קטנה שצריכה שיעשו בשבילה הכל, אני רוצה לעשות משהו בעצמי, אני רוצה לגרום לשינוי בגלל מי שאני, ולא לתת לאנשים לשנות אותי."
"אני חושב שכבר שינית הרבה דברים" קאלום נישק את צווארי. לא הייתי בטוחה על מה הוא מדבר.
"הלוואי שדברים היו פשוטים יותר" נשכבתי על הספסל והנחתי את ראשי על ברכיו של קאלום "הלוואי שהייתי מישהי אחרת."
"היילי" קאלום שיחק בשערי "אין חיים מושלמים, אין דברים פשוטים, לכל אחד יש את הבעיות שלו" הוא הסתכל בעיני "זה משהו שלומדים עם הזמן."
"אני יודעת" עצמתי את עיניי "אבל לפעמים זה פשוט מתבקש לחלום על חיים כאלה."
שפתיו של קאלום רפרפו על פניי, על מצחי, ומשם ירדו לעיניי "יהיה בסדר" הוא אחז בידי "את לא לבד בתוך הבלגן הזה."
שתקתי. פשוט שכבתי שם, מעמידה פנים שאני ישנה. מעמידה פנים שלכמה רגעים הכל טוב ופשוט בחיים שלי.
פתאום קריאות נרגשות עלו מהאולם מאחורינו, ואז שמענו מבפנים את קולו המוגבר של המדריך שלנו "והנה נגמרה התחרות" הוא הפסיק ונתן לקהל להריע שוב לפני שהמשיך "עכשיו הגיע הזמן להצביע! כל אחד מקבל פתק אחד וכותב עליו את השיר שהוא הכי אהב, והשיר שמקבל הכי הרבה קולות הוא המנצח" הוא סיים וכולם מחאו כפיים והריעו שוב.
פתחתי את עיניי והצצתי לכיוונו של קאלום "שנלך להצביע?" שאלתי.
"לא אכפת לי" הוא ענה "אם את לא רוצה לחזור לשם, אנחנו לא חייבים."
"אני רוצה" התרוממתי וקמתי מהספסל, מושכת את קאלום בזרועו. רציתי להצביע למייקל, אשטון ולוק. בכל זאת, הם שרו שיר עליי, והקדישו לי אותו. לא יכולתי להתעלם מזה.
"בסדר" קאלום רץ אחרי לתוך האולם.
כל אחד מאיתנו קיבל פתק לבן. כתבתי על שלי את השיר "lost in reality". לא הסתכלתי מה קאלום רשם, והוא גם לא אמר לי. הרגשתי קצת לא נעים שבגללי קאלום ראה בקושי חצי מהמתחרים, אבל הוא לא התלונן על כך, וכנראה שהוא בכל זאת מצא מישהו להצביע לו.
עלינו לבמה וזרקנו את הפתקים לארגז הגדול שהיה שם.
אחרי שזרם העולים לבמה והמצביעים התדלל, המדריך שוב לקח את המיקרופון "מחר נכריז מי המנצח" הוא חייך לכולם בהתרגשות "ובינתיים -לילה טוב."
------------------------------------------------------
הייי תודה לכל מי שקוראת..
רק רציתי לומר שזה ממש מבאס שבפרקים האחרונים בקושי יש הצבעות:(( אני לא רוצה להפסיק את הפאנפיק כדי לא לאכזב אתכם...
בכל מקרה, תודה למי שכן מצביע! אתכם אני הכי אוהבת ❤
YOU ARE READING
דירה מספר 5 - 5sos
Fanfictionהיילי נרשמה למחנה מוזיקה. היא בחיים לא הייתה מאמינה את מי היא תפגוש שם וכמה החיים שלה ושלהם ישתנו בגללה. אבל זה קרה. *** פייבסוס פאנפיק - 5sos fanfic *** קריאה מהנה:)
