השבויה הקווקזית!!!

השבויה הקווקזית פרק 28+29: ניצוצות של תקווה קטנה

"שוב הכאב חונק תגרוני,
שוב ליבי הפסיק לפעום
שוב אינך לידי
שוב ליבי מרוסק על האדמה
שוב הדמעות ממשיכות
שוב אני לא מפסיקה לחשוב עליך
מביטה באותה טבעת כאב,
טבעת ייסורים טבעת דמעות שלי."

-------אלירן--------
שוב מתעורר לבד, אינך עוד לידי. ליבי מרוסק ואיני מוצא את עצמי, כשהלכת איבדתי את עצמי. אני עומד מול אותה התהום הגיהינום ששורפת את ליבי הפצוע. הכנוע שנכנע לכאב ולא מסוגל לנשום כפעם. מאוכזב מכך שאת הנערה היחידה שבטחתי בה ושמרתי סודות כבריכה של יין עזבת אותי. אותה האחת שאני אמרתי לה וחזרתי על עצמי אלפי פעמים שאני אוהב אותה. שברה את ליבי עזבה אותי. אני שוכב כנוע בבור הגיהינום נותן לך להרוג אותי חי עכשיו, מתחנן להירדם ולעולם לא לתעורר. אם לא הרגיש שוב את טעם שפתייך אני מעדיף עכשיו למות אהובה שלי.
קמתי לי צועד למרפסת הריקה מביט בזריחה באור השחר בשעה חמש בבוקר. ישנתי כה הרבה השינה הפכה עבורי לסם שגומל אותי מכאבים שהלב לא שורד. ושם בחלומותיי חלמתי אליה שוב על טעם שפתיה על האהבה הנצחית שלי אל הנערה שלי. לעזאזל איך אני אוכל לחיות בלעדיה? מדוע היא לא רואה איך היא הורגת אותי? למה המפגרת הזו חזרה להרוס את אהבה היחידה והטהורה שלי? עמדתי במרפסת מביט בציפורים שעפים להם בשמיי הזריחה, ביחד זוגות ביחד אינם נפרדים לרגע. אלוואי וכך היתה אהבתנו אלוואי אני והנערה היפה שלי היינו יכולים להישאר לנצח כמוהם. לעוף ללא דאגות וכאב אלוואי הייתי יכול לברוח איתה למקום בו רק קיימת אהבה. עמדתי תוהה בליבי מה את עושה אהובתי? על מה את חולמת? מה את רואה בחלומותייך אהובתי? האם את חולמת עליי?
"בוקר טוב," שמעתי קול אומר לי הסתובבתי וראיתי את אנאל עומדת.
"בוקר טוב אחות קטנה." אמרתי בחיוך קטן. היא התקרבה אליי נעמדת לידי.
"אתה חושב אליה?" היא שאלה בקול רך ושקט.
"כן, ולא על אף אחת אחרת." אמרתי לה בקול נמוך ושקט.
"אז תילחם אליה אח." היא אמרה בחיוך קטן מנסה לעודד אותי.
"אני עייף להילחם אליה היא לא מאמינה לי." אמרתי בקול עייף כמה עוד אלחם אני עייף להילחם בה אני עייף להילחם על שנינו כשהיא מזמן ויתרה עלינו.
"אלי עוד לא הכל אבוד אתה יכול להציל את היחסים שלכם תילחם אליה אלי!" קולה של אנאל היה כל כך מעודד ורציני באותו זמן אבל המציאות שלי היתה שונה.
"אני מצטער אני לא יכול יותר." אמרתי לה משאיר אותה לבד מתקדם אל עבר כניסה לחדר.
"ככה אתה מוותר אחרי כל מה שעברתם אלירן?!" קולה היה תוקפני ומאוכזב.
"לא אני ויתרתי זו היא ויתרה על הכל ואני לא יכול לשנות כלום אנאל. עכשיו תעזבי אותי לנפשי ותני לאכול את החרא שאני הכנתי לעצמי." אמרתי בקול מעט תוקפני את החלק השני של משפט.
נכנסתי לחדר לקחתי כמה בגדים והלכתי לכיוון המלקחת. נתתי לזרם המים לשטוף את גופי המת מבפנים. עצמתי את עיניי מנסה לא לחשוב על כלום אני צריך להיות חזק עכשיו. התקלחתי חצי שעה מקשיב לזרם המים ובליבי מדקלם שוב ושוב את הטקסט לצילומים של היום. משנן שוב ושוב את המילים בליבי כמה שאפשר נכנס לדמות שלי כמה שיותר ובורח מן המציאות. יצאת מתוך האמבטיה והתחלתי לתלבש. לבשתי בוקסר לבן על גופי השרירי בוחן את עצמי.
"אני צריך לחזור לכושר דחוף." מלמלתי לעצמי מביט בעצמי. הבטתי בשיערי שערך כבר וכיסא את אוזניי ועינייו ומאחור קצת בעורף. "מצבך אחי לא משהו אלירן פרץ." אמרתי לעצמי בגיחוך קל. לבשתי גופייה לבנה ושורט לבן בצורה מרושלת. סירקתי את שיערי הפרועה קצת. "טוב הגיעה הזמן לשינוי לפחות ככה תראה יותר טוב בתור שחקן." אמרתי בקול שקט ויצאתי מהחדר לבשתי גרביים דקות ונעלי ספורט לבנים.
"לאן?" אנאל שאלה בחשד קל.
"לריצת בוקר אחותי, אני אחזור עוד חצי שעה בינתיים קחי את הזמן ותהני." אמרתי לה בחיוך קטן. ויצאתי לכיוון המסדרון שהיה עם שטיח חום על רצפת המלון, וקירות בצבע לבנה. הלכתי לכיוון המדרגות וירדתי תוך חמש דקות החוצה כשאני הולך לי מהר. עשיתי מתיחות קלות בחדר המדרגות. ויצאתי לכיוון הלובי הפקידה הביטה בי בחיוך מרפלטט כשעברתי מולה. יצאתי לכניסה ויצאתי לריצה לאורך הים רצתי בכל הכוח, מנסה להדחיק ממוחי מחשבות אליה. חשבתי על התפקיד שלי יותר ויותר רצתי לי הרבה מדקלם את הטקסט שלי שוב ושוב. רצתי לי ברחובות השמש אחלה לזרוח יותר.