How to Save a Life - Larry

How to Save a Life - 9

פרק 9

מנקודת מבטו של לואי
קמתי בבוקר שלמחרת מבוהל ומבולבל לחלוטין.
"לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא!" מלמלתי לעצמי וחפנתי את ראשי בתוך ידיי.
"לא זה לא יכול להיות.."מלמלתי והרמתי את השמיכה, בוהה בזקפה שיש לי דרך המכנסיים.
אני לא מאמין שחלמתי חלום רטוב על הארי.

מנקודת מבטו של הארי
כשהגעתי הביתה, מצאתי את אן יושבת בסלון עם עוד בחורה צעירה שהייתה בערך שנה מעליי.
"הארולד!" הבחורה צעקה והתקרבה אליי. "התגעגעתי!" היא הוסיפה וחיבקה אותי. מי זאת לעזאזל?
"אז מה בחור, לא התגעגעת לאחותך?" היא שאלה אל תוך החיבוק. הו, אחותי כן זה נשמע הגיוני.
"היי..." ניסיתי להיזכר בשם שלה ואז נפל לי האסימון שאני לא יודע אותו.
"טוב, ג'מה.. לכי לישון, את צריכה לנוח אחרי הטיסה." אן אמרה ודי הצילה אותי.
כל זה בגלל שליאם המזופת לא נתן לי את תיקיית הפרטים.
"נדבר אחר כך הארולד." היא אמרה ופרעה את שיערי.

ניגשתי אל המקלחת שוטף את עצמי ומעביר את אירועי היום בראש.
יצאתי וניגשתי אל הטלפון שלי. הייתה הודעה אחת מאת לנה.
היא שאלה אם אני רוצה להיפגש אז קבעתי איתה עוד עשרים דקות בסניף סטארבאקס הקרוב.
בעשרים דקות האלה הספקתי לצפות בקופסא המלבנית שתלויה לקיר של חדרי. זה נקרא "טלוויזיה". הסדרה ששודרה נקראה "בובספוג". זה על איזה ספוג וכוכב ים שחיים מתחת למים, משהו מגוחך לחלוטין אבל ממכר.

הגענו לסטארבאקס והתיישבנו בשולחן ליד החלון. היא ישבה למולי וחייכה.
"אז.. ספר לי על עצמך משהו?" היא סוג של שאלה ואני הנהנתי.
"אמ.. יש לי אחות, אני בן שבע עשרה.." עצרתי לרגע כדי לחשוב. זה בעצם כל מה שידעתי על הדמות שלי אז התחלתי לאלתר דברים שאני אוהב.
"אני אוהב לשיר, אוהב מוזיקה.." הוספתי והיא חייכה.
"גם אני אוהבת מוזיקה. אבל, מי לא?" היא שאלה וצחקקנו שנינו.

העברנו שעה וחצי של דיבורים ואז הלכנו כל אחד לדרכו.
נכנסתי אל המיטה בכדי להירדם, עצמתי את עיניי ותמונה של לואי עלתה במחשבתי.
לעזאזל, הבחור הזה עוד ישגע אותי.

ביום למחרת לא יצא לי לראות את לואי. חשבתי שהוא לא בא וזה הכאיב לי לדעת שזה חצי בגללי.

יצאתי מהכיתה כששמעתי את הצלצול. לנה עצרה אותי במסדרון וקראה לי לצאת איתה אל החצר.
התקדמנו בחצר, אנשים רבים ישבו שם ולפתע הבחנתי בלואי יושב על אחד הספסלים, לבדו.
אז הוא כן בא? הוא פשוט לא רצה להיכנס לשיעור כדי שלא יצחקו עליו? לעזאזל הארי אתה דביל.
"הארי, אתה כאן?" לנה מלמלה והבטתי בה. היא חייכה חיוך גדול.
"בקיצור, אנחנו נפגשים מחר לסרט?" היא שאלה ואני הנהנתי, מחפש אחר לואי בעיניי. כשעיניי נפגשו עם שלו הבנתי שהוא מביט בנו. הוא השפיל את מבטו ואני חייכתי.
מבלי לשים לב לדבר, הרגשתי את לנה מסובבת אותי אליה ומדביקה את שפתיה לשפתיי.
לא הגבתי והבחנתי בעיניי בכך שלואי פשוט התחיל לרוץ.
הזזתי את לנה ממני ורצתי אחריו במהירות, הוא נכנס למין סמטה שקטה ומבודדת בין בית הספר לאיזה מבנה מוזר וישן שהיה שם.
התקרבתי אליו והוא עמד עם גבו אליי, כשידו על פניו.
"למה ברחת?" שאלתי, מתנשף. הוא קפץ בבהלה והסתובב כשהבחין בי. "ס-סתם, מה זה עניינך?" הוא שאל והביט בעיניי. הוא השפיל את מבטו ברגע שהמבטים שלנו התנגשו.
יכול להיות שהוא... לא אין סיכוי..
"עכשיו לך מכאן, תחזור ל.. חברה שלך." הוא מלמל ונפנף בידו. חייכתי. אז הוא כן.
"אתה מקנא?" שאלתי והוא פער את עיניו ואת פיו.
"מ-מה?" הוא שאל כאילו לא שמע. לא שאלתי שוב וחיכיתי שיענה.
"אני ממש לא מקנא." הוא הכריז והשפיל את מבטו.
"הו, באמת? אז למה ברחת? כשראית אותי איתה?" שאלתי והוא חיפש נקודה אחרת להסתכל עליה.
"זה בכלל לא קשור אליך, לא הכל קשור אלייך הארי!" הוא צעק ואני התקרבתי אליו.
"כן? אתה בטוח?" שאלתי והתקרבתי יותר, מחזיק את הפנים שלו בידיי.
ליטפתי את לחייו עם האגודלים שלי והוא הביט בעיניי, מוריד את מבטו לשפתיי. "מ-מה אתה עושה?" הוא מלמל, נושך את שפתיו.
בהיתי בשפתיים המפתות שלו והעברתי את האגודל שלי עליהן. "ה-הארי.." הוא מלמל ואני פשוט ריסקתי את שפתיי על שפתיו.
הטעם של שפתיו היה ממכר ויכולתי להרגיש את פעימות ליבו ואת נשימתו נעתקת.
הנחתי יד אחת על מותניו והצמדתי אותו אליי ככל האפשר, חופן את הלחי שלו בידי האחרת.
תוך שנייה הוא התחיל לנשק אותי בחזרה, פותח את פיו ומאפשר לי כניסה.
דחפתי את הלשון שלי לפה שלו וחקרתי את פיו עד שמצאתי את הלשון שלו.
הוא הניח את ידיו על הצוואר שלי וליטף אותי. פרעתי את שיערו וחפנתי את הירך שלו.
הוא שיחק בשיערי ומצאתי את עצמי מחייך אל תוך הנשיקה. נשכתי את שפתו התחתונה והוא השמיע גניחה חלושה אל תוך הפה שלי.
לאחר כמה שניות הרחקתי את שפתיי ממנו בכדי לנשום והוא דחף אותי ממנו במהירות.
הוא ניגב את שפתיו ובהה ברצפה.
שפתיו היו אדומות ונפוחות ושיערו היה מבולגן. לעזאזל הוא כל כך סקסי.
הוא התרחק ממני כמה שיותר ואני לא הבנתי מה קרה בדקה האחרונה.
העיניים שלו היו נראו עצובות, מבוהלות ופגועות אך בו זמנית מלאות בלהט. "זו הייתה טעות.. אני... אני.." הוא מלמל והתחיל ללכת אחורה.
הוא לא הוסיף דבר ופשוט הסתלק מהמקום.