How to Save a Life - Larry

How to Save a Life - 20

לקרוא, להנות, להצביע או לדרג ולהגיב!!
סתם תעשו מה שבא לכן :)

פרק 20

מנקודת מבטו של לואי
"כן, אני מרגיש כלפיך משהו.." הוא אמר ואני הבנתי ששמעתי נכון. פרפרים הציפו את הבטן שלי, שהתהפכה, והלב שלי נדם. הרגשתי שהזמן נעצר והייתי מאושר, אפילו יותר מזה, הייתי בעננים.
"אתה מרגיש כלפי משהו? איזה מן משהו?" שאלתי, מנסה לגרום לו להגיד את זה בכדי להגיע לעננים שוב ובחזרה.
הוא השפיל את מבטו והיה נראה שמשהו מטריד אותו מאוד.
"טוב לואי.. אני שמח שגילית שאתה לא סטרייט, אני אלך לישון בסלון.. לילה טוב." הוא מלמל וקם מהמיטה, עדיין עירום.
קמתי אחריו, עירום גם כן, ונעמדתי מולו.
"אתה לא הולך. אני לא נותן לך ללכת אחרי שאמרת דבר כזה." אמרתי והנחתי את ידיי על חזהו, מתקרב.
"יש לך רגשות כלפיי, האזה?" שאלתי ונישקתי את עצם הבריח שלו. הוא הסיט את מבטו לכיוון השני והיה נראה מבולבל מאוד.
הוא ניסה להרחיק אותי אבל לא וויתרתי.
"איזה מן רגשות?" שאלתי, מנשק את קו הלסת שלו.
"בייב- לואי.." הוא תיקן את עצמו ולא רצה לקרוא לי בשם שגרם לכך שכל הגוף שלי עקצץ מהתרגשות.
"לואי.. אני לא.. אני.." הוא מלמל והרחקתי את שפתיי ממנו, מלטף את הלחי שלו ומנסה להבין אותו.
"עדיף שנדבר על זה מחר.. אני רוצה שתישן טוב, לילה טוב." הוא אמר, התרחק ולבש את הבוקסר שלו.
מה זה אומר? שאם אני אדבר איתו אז אני לא אשן טוב? מה הוא רוצה להגיד? הוא התחרט?
אין סיכוי, אחרי הדבר המדהים שקרה בינינו לפני כמה דקות, אין סיכוי שהוא ידחה אותי.
הוא התקדם אל היציאה מהחדר והיה ליד הדלת.
"מה עם נשיקת לילה טוב?" שאלתי והוא נעצר במקומו.
לאחר כמה שניות הוא פתח את הדלת ושנייה לפני שיצא, דיבר.
"עדיף שלא.." הוא אמר ויצא, משאיר אותי עם שאלות רבות ומחשבות סוערות על מה שבכוונתו להגיד לי.
אני רק יודע דבר אחד. אם הוא ידחה אותי, אני לא אשלוט במה שאני אעשה עם עצמי.
ניגשתי אל המיטה שלו, לובש על עצמי בוקסר שחור ואחת מחולצות הטי הלבנות שלו.
נשכבתי במיטה ובמשך כל הלילה, עד שנרדמתי, ניסיתי לעלות על דעתי מה הוא מתכוון להגיד לי.

"לואי.." קול צרוד העיר אותי. פקחתי את עיניי, מביט בהארי שישב לצידי על המיטה. עיניי עדיין נפקחו באיטיות, בעקבות השינה המרובה.
"מה השעה?" מלמלתי בקול צרוד והוא הגיש לי כוס מיץ תפוזים גדולה.
התיישבתי והבטתי בו, הוא היה לבוש רק בבוקסר השחור ואני לא הצלחתי לעצור את החיוך הקטן שהתפשט על הפנים שלי ואת המעט סומק שעלה על לחיי.
הוא השפיל את מבטו והתרחק מעט.
"שתיים עשרה בצהריים." הוא ענה וכיסה את עצמו במעט משמיכת הפוך. הנחתי את הכוס הריקה על השידה והתקרבתי אליו, מלטף את הירך שלו.
הוא הביט בי במבט מבולבל והשפיל את מבטו שוב.
"על מה רצית לדבר?" שאלתי בשקט והתיישבתי עליו כך שרגליי מפוסקות וכרוכות סביב גופו.
כרכתי את שתי ידיי סביב צווארו והבטתי אל תוך עיניו, לא מאפשר לו להסיט את מבטו ממני.
"לואי.." הוא מלמל, מנסה להוריד אותי ממנו.
ריסקתי את שפתיי על שפתיו, לא משאיר לו מקום להתנגדות. הניצוצות המוכרים בליבי החלו להתפזר בגופי בזמן שהוא חיבק את מותניי ונישק אותי בחזרה.
לשונו נכנסה אל הפה שלי, בזמן שאני הנעתי את גופי עליו ושלחתי כמה אנחות מפי.
הוא השחיל את ידיו אל מתחת לחולצתי וליטף את הגוף שלי, מנתק את שפתינו ומביט בי.
"מה אתה מרגיש כלפיי?" שאלתי בלחש והוא השפיל את מבטו.
"כלום.." הוא מלמל ואני פערתי את עיניי.
"מה?" שאלתי והוא הזיז אותי ממנו, נעמד כשגבו מופנה אליי. קמתי מהמיטה במהירות וסובבתי אותו אליי, דורש הסבר.
"אני לא מרגיש כלפייך כלום." הוא הכריז בשקט בזמן ששיחק באצבעותיו.
הרגשתי את עיניי נעשות רטובות.
"אתה רציני איתי?" שאלתי והוא הרים את מבטו אליי.
"אתה שוכב איתי ואומר לי שיש לך משהו כלפיי, טוען שיש לך משהו להגיד לי והולך לישון בסלון ואז למחרת מתנשק איתי ושנייה לאחר מכן טוען שאין לך רגשות כלפיי?" שאלתי, מבולבל לחלוטין.
"אני לא רוצה לפגוע בך, פשוט.. זה היה אינסטינקט.. עברנו רגע די אינטימי והרגיש לי אינסטינקטיבי להגיד לך את זה, לא שלטתי בזה." הוסיף כשמבטו עדיין מושפל.
ברגע הזה כבר לא שלטתי בעצמי והזלתי דמעה. מיהרתי לנגב אותה לפני שהוא יראה והשפלתי את מבטי.
"בסדר גמור." התחלתי לדבר.
"אני לא רוצה לדבר איתך יותר בחיים, ובטח שלא לראות אותך. אל תתקרב אליי, אני ואתה זה שני אנשים זרים מהיום, מובן?" שאלתי בקול רועד והוא הביט בי, השפיל את מבטו, הביט בי שוב והשפיל את מבטו שוב.
"אני מצטער, באמת שאני מצטער אב-" קטעתי אותו.
"זה לא מעניין אותי. פשוט תשכח מכל מה שהיה בינינו, גם אני אשכח והכל יחזור לקדמותו." אמרתי בזמן שלבשתי עליי מכנס טרנינג כחול כהה. את החולצה שלו השארתי עליי.
התקדמתי אל עבר הדלת.
"חכה! אני אסיע אותך הביתה, אין לך כאן רכב.." הוא אמר והתקרב אליי.
"אין סיכוי. אני מעדיף לחזור ברגל, או שאקרא לאמי שתאסוף אותי." אמרתי, לא מעז להביט לו בעיניים. הוא רימה אותי, הוא דחה אותי. אני שונא אותו. אני שונא אותו בגלל שגרם לי להרגיש, שגרם לי לפתח ציפיות שיהיה בינינו משהו, שגרם לי להאמין, שגרם לי לחשוב פעמיים אם להרוג את עצמי או לא. אבל עכשיו אני כבר יודע שאני לא צריך להאמין יותר, לא לו ולא לאף אחד אחר.

הגעתי אל הבית שלי, אחרי הליכה של עשר דקות, ופתחתי את הדלת.
אף אחד לא היה בבית והייתי לבדי.
ברגע שהגעתי אל החדר שלי אפשרתי לעצמי להתפרק ועשרות דמעות זלגו על לחיי, כשקברתי את ראשי בכרית הלבנה.
לאחר אין ספור התייפחויות ויללות שיצאו מפי, התאפסתי על עצמי מעט וניגשתי אל המקלחת.
פתחתי את המגירה ושלפתי ממנה את הסכין, נכנס אל המקלחת לאחר שפשטתי את כל בגדיי.
העברתי את הסכין החד על הורידים שלי, בזמן שהמים הפושרים מטפטפים על גופי העירום ודמעות כאב, פיזי ונפשי, זלגו על לחיי.