Love, Sarah

פרק 1

תחנת רכבת, פריז, צרפת 1946

"שרה!" שמעתי קול קורא בשמי. נדמה היה שהקול מהול בדאגה, בציפייה להחזיק בתקווה שהולכת ונמוגה מאותו אחד שזעק את שמי.
אני רצה אחרי מקור הקול, מסתכלת ימינה ושמאלה כדי לראות ולאתר את בעל אותו קול שבור ומרוסק.
"שרה! איפה את??" שמעתי שוב בעודי רצה בעקבות הקול, אחוזת טירוף כדי למצוא את האדם שקורא לי.
אני נדחקת בין האנשים עם המזוודה העמוסה בדברים היקרים שהצלחתי להגניב מאותו מקום ששהיתי בו במהלך 5 השנים האחרונות. הדברים האלה היו הדברים היחידים שנשאר לי מהתקופה הזוהרת בחיי, ממשפחתי.
המלחמה הארורה הזאת. הכל בגללה.
בגללה אבא שלי, אמא שלי, אחי הגדול, ושני אחיי התאומים הקטנים הלכו. פשוט הלכו למקום שלא יחזרו ממנו שוב לעולם. נצבט לי הלב בכאב כשהמחשבות על המשפחה היקרה שלי עולות במוחי, ובלי לשים לב דמעה חומקת מעיני ומתגלגלת על לחיי. אני מנגבת אותה בגמלוניות בעזרת שרוולי בעודי שומעת קריאת כאב שמחזירה אותי ישר למציאות בכל הכוח.
"שרה!!! שרה שלי!!!"
אני כמעט מתחילה להתייאש כשאני מבחינה בזוג ידיים מנופפות מרחוק, מעל כל ים האנשים המתרוצצים שמסביבי. אני ממקדת את עיניי בזוג הידיים המורמות למעלה, מהדקת את הצעיף סביב צווארי ובכוחות על אנושיים מרימה את המזוודה הכבדה בידיי ורצה הכי מהר שאני יכולה לכיוון האדם שחיפשתי, הגבר שלי.
אני מצליחה לצלוח את המטרים האחרונים אליו, מרפה מהמזוודה לצידי ותוך שניות נופלת אל תוך הזרועות הענקיות שלו, כורכת את זרועותיי סביב צווארו בעודו סוגר עלי בחיבוק מוחץ ואוהב.
"שרה שלי, ילדה שלי! כל כך התגעגעתי אלייך! אני לא מאמין... אני לא מאמין" הוא ממלמל בעודו מהדק את חיבוקו, מרים אותי קלות באוויר. יכולתי לשמוע את קולו נשבר ונרעד מהתרגשות כשלחש לי "שרה שלי, הו שרה..."
הדמעות לא הפסיקו לזרום במורד לחיי, כאילו הסכר בעיניי נפרץ ונחילים נחילים של דמעות זולגים ללא מעצור. יבבה קטנה נפלטת מפי.
"אני לא מ-מאמינה שמ-מצאתי אותך" לחשתי בקול רועד מהתרגשות ובכי גם יחד. התנתקנו מהחיבוק והסתכלתי בתוך עיניו התכולות. כל כך התגעגתי לעיניים האלה, שעכשיו היו בוהקות ונוצצות מדמעות שאיימו לברוח, בעודו בוחן את פניי, אוחז בהן בכפות ידיו הגדולות, מנגב את שבילי הדמעות על הלחיים ומלטף אותי במבטו.
נאחזתי בו חזק, כאילו הוא כל רגע יילך וייעלם, יתפורר לי בין ידיי.
לא האמנתי שזו המציאות. החלום שלי התממש.
"הכל בסדר, שרה'לה שלי.. אני כאן, עכשיו הכל בסדר" לחש לי בעודו חודר במבטו האוהב לתוך עיניי החומות. הרפיתי את שריריי המכווצים ועצמתי את עיניי בהקלה.
הרגשתי כאילו הזמן עמד מלכת, פשוט קופא ולא זז. אנשים רצו לידינו, נדמה היה כי הם ממהרים לאנשהו, אך לי לא היה איכפת.
סוף סוף מצאתי אותו.
עכשיו אני מוגנת. הגעתי הביתה.

_______________________________________

היי לכולם! זה סיפור שהרעיון שלו עלה לי לפני כמה ימים, אני עדיין לא יודעת מה הכיוון שלו ולאן זה יכול להתפתח... אני אשמח אם תשאירו לי תגובות לרעיונות לעלילה, לדמויות חדשות.

הצעות לשיפור גם יתקבלו, אני פתוחה להכל :)