Love, Sarah

פרק 16

אני יודעת שחיכיתם הרבה לפרק הזה. אז במקום להלאות אתכם במלל מיותר - תהנו!

אשמח מאוד לתגובות :) ❤

______________________________________________________

שכבתי על מיטתי והיבטתי בתיקרה שהתחילה להתקלף. אני שומעת את הגשם מתדפק על חלון חדרי, מאיים לנפץ את הזכוכית בכל רגע. מהבכי כבר נרגעתי מזמן. אמי נכנסה לכאן קודם כדי לדעת למה לקח לי כל כך הרבה זמן עד שהגעתי הביתה. היא מאוד כעסה עליי. אני לא מאשימה אותה. אם הייתי במקומה אני חושבת שגם הייתי מוטרפת מדאגה וחסרת סבלנות.

אני מנסה לשחזר את הרגעים היפים שעוד אני יכולה לנצור מהיום הזה. שהוא בעצם יום ההולדת שלי. וכל פעם מחדש עולה התמונה של מני מתקרב אליי, מנסה לנשק אותי, ואני מתחמקת ממנו. אני מנערת את ראשי באחת, כאילו למחוק את הזיכרון המביך הזה. אני לא חושבת שאהיה מסוגלת להסתכל עליו שוב, במיוחד אחרי שטרקתי בפניו את הדלת. ואני כמעט בטוחה שהוא יירצה לדבר איתי על הנשיקה שנתתי לו שנייה לפני שזה קרה.

התיישבתי על המיטה באיטיות. לפני שאמי יצאה, היא השאירה לי את המתנה השנייה שלא הספקתי לראות, כשמיכל ומרים קראו לי לרדת איתן. זו הייתה מעטפה מלבנית חומה. לא ייחסתי אליה חשיבות מיוחדת. חזרתי מהפגישה שלי עם מני במצב רוח כל כך מדוכדך, שלא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מאשר הרצון לקבור את עצמי באדמה באותו הרגע.

הלכתי לשירותים והחלפתי לפיג'מת הלילה שלי. התארגנתי לשינה לאט מהרגיל. רציתי קצת לזכור את הפרטים הקטנים האחרונים שעוד אני יכולה לאסוף מהיום הזה. עם כל המגרעות שהיו בו, היו גם דברים טובים. מני העניק לי שרשרת פנינים. קיבלתי שמלה נהדרת מאמא. לקחתי את הדברים הטובים ואספתי אותם בזכרוני, מייחדת להם מקום מיוחד. זהו. עכשיו כשמסתכלים רק עליהם היום הזה זכור כיום נפלא. ועדיף שיישאר כך. סיימתי לצחצח את שיניי, שטפתי את פי וחזרתי לחדר. שמתי לב שכבר כולם הלכו לישון, וזה דיי מוקדם מהרגיל. יכול להיות שתקרית המטוסים דיכאה את כולם כל כך שהרסה להם את כל המוטיבציה והתוכניות לאותו ערב. המטוסים האלה... שוב הזיכרון המבליח הזה ושוב מצב הרוח שלי נהיה מדוכדך. לקחתי נשימה עמוקה ונשענתי על מיטתי.

לקחתי את המעטפה והסתכלתי עליה בחוסר חשק. הפכתי אותה ומה שראיתי שם גרם לי להחסיר פעימה. מולי ניגלה הכתב המסולסל והמסודר של אחי, יודה. אז הוא כן בחיים, תודה לאל. נאנחתי בהקלה. כמעט קרעתי את המעטפה מרוב התרגשות. ידיי רועדות, ואני מתאמצת לבלוע את ההתלהבות שלי.
פתחתי את המכתב המקופל שבפנים, והתחלתי לקרוא..

משפחתי היקרה, שאני אוהב יותר מכל דבר אחר בעולם,

אני מאוד מצטער אם הדאגתי אתכם. כרגע אני נמצא בדרך למרסיי, ברכבת המהירה לשם. אני לא יודע מתי המכתב יגיע אליכם. אני מקווה כמה שיותר מהר.