Love, Sarah

פרק 36

הקמטים שעל מצחו היו עדות לשנים הרבות שעברו עליו. ועיניו החכמות והאפורות נתנו תחושה של ביטחון כלשהו שתקופה לא קצרה של ותק טעונה על כתפיו השמוטות במקצת.

הוא ביקש ממני לנשום עמוק. להחזיק בפנים. לספור עד חמש בלב ואז לשחרר. הרגשתי הרבה יותר טוב, והכאבים בחזה התעמעמו, נחלשו. פלאשבק מילא את ראשי, שבו מני מלמד אותי איך עובדת מערכת הנשימה. איך חמצן נכנס, הפחמן דו חמצני נפלט. במחשבה שנייה, לא היינו צריכים להגיע לכאן כלל. מבחינתי מני הוא כמו הרופא שעומד למולי ומהמהם מילים חסרות פשר למזכירה שלו, שהודיעה לו על ביטול ביקורת של אחד המטופלים.

הוא פנה למני שישב לידי לאורך כל הבדיקה. "ככל הנראה היא עברה התקף חרדה. זה לא מסוכן, אך צריך שהיא תדע להיחלץ ממנו. כמה נשימות עמוקות והכל מסתדר. אם זה מחריף ונשנה בתדירות גבוהה מהרגיל, תחזרו שוב לכאן." הוא שירבט בכתב החרטומים שלו על פיסת דף, ותייק אותה בכרטיס החולה שלי, שאותו השאיר אצלו. "שיהיה לכם יום טוב. המטופל הבא בבקשה..."

"אין לך מושג איך הבהלת אותי. חשבתי שחטפת התקף לב או משהו" הוא פלט אנחת הקלה כשיצאנו מהמרפאה הקטנה ופנינו אל הבניין שלנו. הוא אחז בידי בכזו חוזקה, שאם היה לוחץ עליה קצת יותר מידי היא הייתה מתפוררת ונעלמת עם הרוח. "מני... היד שלי" מלמלתי בשקט, רומזת לו שירפה ממני. "אה.. סליחה, מצטער", ניתק את ידו מכף ידי הדואבת.

שקט השתרר, שעה שאנו פוסעים לאורך הרחוב. העפתי אליו מבט, ושמתי לב שהוא מנסה לומר משהו אך מתלבט. לבסוף הוא פצה את פיו. וקולו נשמע נמוך מאוד, כאילו פחד מתגובתי.

"זה בגלל המכתב, נכון?"

קלאצ'.  אזור החזה נצבט בשניות, ונעצרתי לעמוד במקומי. הוא מיד הביט לעברי, וכולו שידר דאגה ואפילו מעט פחד נגלה בזיק של רגע בעיניו. עצרתי את נשימתי ושאפתי אויר מלוא ראותיי, חיכיתי מספר שניות ושיחררתי. לקחתי שוב נשימה עמוקה והיבטתי אל אבני החצץ שתחתיי. "...כן".

נשמעה חבטה עמומה; ידו של מני נשלחה אל מצחו, מתנגשת בה בעוצמה. הוא מלמל לעצמו, ולא הצלחתי להבין את אותן מילים שקטות. ואז ההבנה נחה עליי.

"אני לא חושבת שזה רק בגלל המכתב שקיבלת מהצבא. זה הצטברות של דברים."

"את צודקת. אבל אני עדיין מרגיש אשם".

גיחכתי במרירות. "אתה רוצה לומר לי שאתה אשם שקיבלת את המכתב ההוא? באמת מני, אל תאשים את עצמך על משהו שלא בשליטתך."

"את צודקת. אולי בקטע הזה אני לא אשם. אבל אני מרגיש רע עם עצמי".

דבריו נשמעו לי מופרכים לחלוטין. הפנתי את עיניי לעברו, ונדהמתי לגלות ים כחול וסוער, זועק לעזרה. למה הוא נראה כל כל מיוסר? ולמה בכלל הוא אמור להרגיש רע עם עצמו? אם לא הייתי יודעת שהמכתב ההוא נשלח אליו, אני בטוחה שכאשר זה היה מתגלה בבוא הזמן, זה היה יכול לשבור אותי לחלוטין.