Love, Sarah

פרק 40

הוא הבטיח לי. הבטיח שישמור על עצמו. שהוא יהיה בסדר ושלא יסכן את חייו יותר מידי.

מסתבר שלאלוקים יש תוכניות אחרות.

אני יושבת על מיטתי, ועיניי מרצדות על השעון הקטן שמונח על יד מיטתי, על השידה. השעה תשע וארבעים בלילה. פלורי ומיכאל כבר הלכו לישון, ורק אני לא מסוגלת. לא מסוגלת לעצום עיניים ולתת לרוח רגועה לשרות עליי. הוא הבטיח שיחזור כבר לפני יותר משעה. שהוא רק הולך לעשות כמה סידורים במפקדה הצבאית. אני מנסה להשלות את עצמי שבאמת מדובר בכמה סידורים, למרות שבאחורי ראשי אני מודעת לעובדה שהוא וחברו לשותפות המרדנית הזאת הלכו לחבל במשרד המפקדה. לפני שיצא מפתח הבית, מני דיבר עליהם, על האכזריות שלהם ועל התכנית לגייס עוד בני נוער לצבא הטירונים שלהם. ושהם עומדים לשנות את החוק ולהוריד את הגיל המינימלי לגיוס. לטענתם, הנוער של היום צריך להתחנך על ערכים עוד מגיל צעיר. ערכים של ציביון לאומי. ערכים של קידוש המטרה שנקראת "החזון הצרפתי". אני מרגישה את הקיבה מתהפכת לה מבפנים כשאני נזכרת במילים האלה.

תשעה וחמישים דקות. איפה הוא יכול להיות? למה הם מתעכבים כל כך? אני לא רוצה להעלות על קצה מחשבתי את הסיכוי שאולי קרה משהו. שמשהו השתבש בתכנית והם... חס וחלילה. תצאי מזה, שרה. הם בסדר.

אני קמה בחדות מהמיטה שישבתי עליה, ומרגישה בסחרחורת קלה שמאלצת אותי להישען על הקיר הסמוך. הלב שלי דוהר בקצב לא נורמלי והתחושה היא שהוא הולך להתפקע מרוב תאוצה. הם חייבים לחזור עכשיו. פשוט חייבים.

ואז אני שומעת דפיקות. הנה, המחשבות טסות בראשי. הם הגיעו, סוף סוף. תירגעי, שרה. תנשמי עמוק.

אני כמעט רצה לדלת ושוכחת אפילו לברר מי מאחוריה, מרוב הציפייה לראות אותו, לאחוז בו בצורה הכי מוחשית שיש, ולדעת שהוא כאן, איתי.

הדלת רק נפתחת ואני מפילה עצמי על צווארו, בחיבוק מוחץ וחזק. הידיים רועדות מרוב הסיטואציה, אך זה פחות מעניין אותי כרגע. הדבר הכי חשוב הוא שהוא כאן. אני מצמצמת את עיניי מבעד למסך הדמעות ואני רואה שרונל, שיצא עם מני לאותה משימה, לא הגיע. הוא לא נמצא גם אחרי שאני מסיטה את ראשי לכל כיוון מסביבי. השאלה מפי יוצאת בהפתעה גמורה, מהולה בפחד עמוק. "איפה רונל!?"

כשהוא פוצה את פיו, הלב שלי כמעט וקופא. נתלש מהמקום וגורם לי להיכנס לתוך בועה מזכוכית מחוסמת. הוא מבטא את שמי בקול לא לו. זה לא הקול של מני. אני מתנתקת מיד מהחיבוק, וכשאני מרימה את עיניי לעבר המדובר, אני מתרחקת בשתי צעדים גדולים אחורנית. לא חיבקתי את מני, מרוב שלא שמתי לב. זה לא מני. מני.

"ר-רונל! איפה מני?! איפה הוא??" חלק מהשאלות מקבלות ביטוי היסטרי, וחלק מהן מהבהבות בתוך ראשי, נאלמות מרוב הלם. למה מני לא איתך? אתם הייתם אמורים לחזור ביחד! מה עשית?!