Love, Sarah

פרק 4

פריז, צרפת, 16 באוגוסט 1937

זו היתה שעת אחר הצהריים, אני מיכל ומרים ישבנו על הדשא הרך ותלשנו קווצות ירוקות ממנו. הברך שלי כבר החלימה לגמרי, בזכות מני.
"תגידי שרה, מה הולך בינך לבין מני?"
מיכל היא זו שירתה את השאלה לאויר.
"תראי, אני שמתי לב כבר הרבה זמן, את ומני מבלים הרבה ביחד אחרי הלימודים"
הסתכלתי עליה במבט בוחן וניסיתי לפענח את מה שהיא מנסה להעביר לי. את שואלת כי את סתם מתעניינת? או שאולי את מקנאה? מיכל יקירה, אני ומני לא זוג, ואין בינינו שום דבר. באמת. אני ממש צעירה בשביל שתהיה לי מערכת יחסים.
את משקרת לעצמך שרה, לחש קול פנימי בתוכי.
"אמרתי לך מיכל, אנחנו בסך הכל שכנים, באמת שאין בין מני וביני שום כלום" אני מנסה להסביר.
"נו באמת, שרה. רואים עלייך בעיניים! תעשי טובה ואל תכחישי" ציחקקה מיכל.
אני באמת לא מבינה את שתי הבנות האלה. למה הן חושבות שאני אוהבת את מני? בסדר, אני מודה. אני מחבבת אותו, כמו שאחות מחבבת את האח הגדול שלה. כמו שאני מחבבת את האח הגדול שלי.
"תוציאו את זה מהראש שלכן בנות, אין ביני לבין מני שום דבר! אנחנו שכנים מיודדים וזה הכל" גיחכתי ובזאת סגרתי הרמטית את הנושא.
כל הכבוד לך שרה. קיבלת מדליה על הדחקת רגשות מעולה.

המשכתי לשחק בדשא הירוק, מברישה את אצבעותיי על הגבעולים הדקיקים. החורף כבר עבר, אבל עדיין קר בחוץ. לו רק הצמחים היו יכולים ללבוש בגדים מחממים כמונו, חשבתי לעצמי, הם היו יכולים לכסות עצמם מפני הקור הדוקר ולא לקפוא. אילו רק יכולתי לכסות אותם בצעיף צמר שלא יהיה להם קר...
הצעיף! לפתע נזכרתי. מני הביא לי את הצעיף שלו לפני המון זמן ושכחתי להחזיר לו אותו! כמה שכחנית אני יכולה להיות!
"בנות אני נזכרתי שאני חייבת לסדר משהו קטן, אני כבר חוזרת" אמרתי במהירות והלכתי לכיוון ביתי, שלא היה רחוק מהחצר השכונתית.

עליתי לביתי ואמי קיבלה אותי בחיוך קורן. "שרה יקרה שלי! הגעת בדיוק בזמן! את חייבת לטעום את עוגת השוקולד שהכנתי לכבוד אבא!" התלהבה. אמא אוהבת לאפות, ותמיד נרגשת כשהיא מכינה אוכל והוא יוצא בדיוק כמו שהיא רצתה. היא ואבא שלי כל כך אוהבים אחד את השני, שאפילו יש ימים שסתם מתחשק לה להכין משהו בשבילו, להראות לו עד כמה היא אוהבת אותו.
הלוואי כשאני אתחתן יהיה לי בעל שאני אוהב אותו כמו שאמא אוהבת את אבא, הרהרתי.
"אני כבר אטעם, אני חייבת לסדר עניין קטנטן" אמרתי בחיפזון וטסתי לחדרי, חוטפת את הצעיף המונח על המדף, ויוצאת מהבית. בדיוק כשיצאתי מהבית ראיתי את מני יוצא מדלת ביתו ויורד במדרגות בדילוגים קלילים, כשהוא חובש את הקסקט המוכר ולובש סריג מצמר משובח למדי. איזה תזמון מושלם! לבי החסיר פעימה כשנתקלתי בעיניו מביטות בי בהפתעה.
"מני! טוב לראות אותך!" אמרתי בנימה עניינית. ניסיתי להישמע פחות לחוצה, מנסה להדחיק את התחושה המציקה הזו.
"וצהריים טובים גם לך, שכנתי" אמר מצחקק. שוב החיוך הצדדי העקום שלו. שוב הלב מחסיר פעימה.
חייכתי ולקחתי נשימה עמוקה. "צהריים טובים"
אני ממשיכה לבהות בו, שוכחת בכלל למה אני עומדת מולו. הוא מחייך את חיוכו העקום ומרים גבה.
נו שרה! תפסיקי לחלום! הצעיף! קול פנימי מטיף לי.
התנערתי מקורי המחשבות והושטתי לו את הצעיף העבה. "אני...אתה הבאת לי את הצעיף... שכחתי לתת לך אותו בחזרה.." המילים לרגע התבלבלו. למה אני מרגישה לחוצה?? אני שואלת את עצמי שוב ושוב. אני לא מתפלאה כשהקול הפנימי שלי מחליט לשתוק, כשאני קולטת את מני מניד את ראשו בשלילה.
"לא שרה, את לא צריכה להחזיר לי את הצעיף. אני נותן לך אותו מתנה ממני. אם הייתי רוצה אותו בחזרה מזמן הייתי ניגש אלייך ומבקש שתחזירי לי אותו" אמר לי.