אני פוסעת לעבר כיתתי הנמצאת בקצה המסדרון, שקטה מתמיד. את שתי חברותיי כבר אבדתי מזמן. ואפשר לומר שהתחלתי להתרגל לעובדת היותי לבד, בלי חברות טובות שתהיינה לצדי. בלי הפטפוטים חסרי הערך, שעכשיו קיבלו משמעות אחרת לחלוטין. הוקרתי אותם ונצרתי עמוק בלב. לא רציתי לשכוח שום דבר.
התיק שהיה מונח בקידמת הכיתה כמעט וגרם לי למעוד קדימה, ושנייה לפני שפניי התנגשו ברצפה העקומה, ידיי נחתו עליה ובלמו את המכה. אני שומעת קולות צחוק והם חונקים אותי באיבה. ברצון להציק ולפגוע. התרוממתי מיד ולא חשבתי פעמיים. עיניי נתקלו בפנים יפות צוחקות בלעג, ופתחתי את פי בפעם הראשונה מאז שמיכל ומרים עזבו אותי מאחור.
"מה את חושבת שאת עושה?!" ירקתי לעבר מלי, שמסתבר שהיא זו שהניחה את תיק הגב שלה טרם בואי לכיתה. היא זו שתיכננה הכל. ואת כל העצבים שלי תיכננתי להוציא עליה. לפרוק את כל הכעסים שנצברו בי.
"בואי נראה. התיק היה מונח לפני שנכנסת לכאן. אני חושבת שזו היתה טעות. מצטערת שרה'לה" מלי זימררה בקולה הנוטף דביקיות. פרצופה התעקם להבעת חמלה מזוייפת, ודמי רתח בתוכי יותר.
"אל תקראי לי שרה'לה, שומעת??" נעצתי בה את עיניי החומות, וקיוויתי בכל ליבי שהן ישרפו אותה כאן ועכשיו. יעלימו אותה מהחיים שלי. רק אדם אחד ראוי לקרוא לי כך. ורק הוא בלבד.
"ומה יקרה לי אם לא אפסיק? מה תעשי לי, שרה'לה הבכיינית?" כל תלמידי הכיתה גיחכו, ושני ילדים ציחקקו בלעג. מבטי לא מש ממנה. היא חושבת שאני חלשה כי מיכל ומרים לא כאן. היא בטוחה שאני בכיינית, בעקבות ריצותיי התכופות לשירותי הבנות. והבכי הבלתי פוסק כשהיא הטיחה בי מילים פוגעניות על חיי הפרטיים. היא אולי משערת שאני טיפשה או פחדנית כי אני לא עונה לה בחזרה. אבל לא. אני לא אתן לה את התענוג, את היכולת לפגוע בי.
לפתע היא הסתובבה לשאר התלמידים שכבר בנו מעגל סביבנו, והבעת פניה משדרת מסתוריות, וכולם מסוקרנים לראות לאן המריבה תתפתח. איבדתי כל צל של בושה, ולא היה איכפת לי מה הילדים האלה חושבים עליי. אני בשום פנים ואופן לא אתן לה לדרוך עליי שוב.
"אווו אני חושבת ששרה'לה בלעה את הלשון שלה"
קימצתי את אגרופיי חזק יותר. הדי גיחוך נשמעו מגוש הילדים שמאחוריה.
"אז מה תעשי לי? תקראי לאבא שלך? אה רגע. שכחתי. הוא נטש אתכם." לא ניתקתי את מבטי לרגע מעיניה הרושפות. אני לא אראה לה שום זיק של חולשה.
היא הסתובבה סביבי כמו חיית טרף. מסמנת את הטריטוריה שלה על הקורבן החף מפשע. "או אולי לאמא'לה? אה בעצם כדאי שלא. היא גם ככה לא בכושר" כמה ילדים בהו בי ברחמים. הרגשתי שעיניי עקצצו והעפעף השמאלי שלי ריצד בעצבנות.
לפתע היא הניחה את ידה על מצחה. "או אולי שתקראי לבן דוד הזה שלך! הוא בטוח ישמח לעזור לקרובת משפחה במצוקה, את לא חושבת?" פיה התעקם לחיוך ממזרי, ומסתובבת סביבי במעגלים.
YOU ARE READING
Love, Sarah
Romantiek"החיים שלנו הם כמו פאזל אחד ענק המורכב מהרבה חלקים קטנים. עבר מעורבב עם הווה, ואהבות קטנות מסתתרות מתחת לשינאות הנחרצות. החוכמה היא לדעת לחבר את מה שנראה הכי מתאים, לפי החוש ולפי העין. אלה הצעדים הקלים. השאר - קצת יותר מסובך. ומעולם לא חשבתי שחיי יכ...
