Love, Sarah

פרק 28

היי לכולם!

אני יודעת שעבר דיי הרבה מאז הפעם האחרונה שהעלתי את הפרק הקודם, והסיבה היא הלימודים שלי. חשוב לי להשקיע בהם, אז בינתיים אני שמה במקום השני את הסיפור הזה. יש כמה פרקים כתובים אבל לפני שאני מעלה אותם אני משכתבת אותם וכל זה בזמני הפנוי. וזה לוקח זמן. אני מרגישה שאני חייבת לשים דגש יותר על הלימודים שלי, כי באמת חשוב לי להצליח ולצלוח את השנה הזאת. בזה אני סוגרת את החפירה הזאת.

אני רואה וקוראת את כל התגובות שלכם ומתרגשת מהם, ואין לכם מושג כמה זה משמח אותי לראות שאתם באמת מתחברים לסיפור. אז תודה ענקית מכל הלב. ❤

אני לא יודעת מתי אני אעלה את הפרק הבא, אז תאזרו בסבלנות עד הפעם הבאה. לפני כמה ימים ישבתי ושיפצתי את הרשימה שלי של בניית הסיפור (כן אני עובדת עם רשימות כי אני לא יכולה בלעדיהן) ואני מבטיחה לכם שיש למה לחכות. זה נראה שהסיפור הולך להיות ארוך :0

מקווה שתאהבו את הפרק! ואל תשכחו להצביע ו/או להגיב אם אהבתם! ❤

_________________________________________________________

התעוררתי אחרי הרבה זמן. או כך זה לפחות הרגיש לי. צמצמתי את עיניי, מנסה להתמקד באירועי האתמול. אני זוכרת שבכיתי המון. האמת שאני דיי מתפלאה שעיניי לא יבשות. הדמעות זלגו להן בשפע, כל אחת כדמעת תנין גדולה ושמנמנה.

אני בוחנת את עצמי בשקט בראשי, מנסה לבדוק מה מצבי הפיזי. אני נמצאת בחדר שלי. אני שוכבת על המיטה הרכה. כשאני מנסה לחשב את השעה, נזכרתי בשעון שנמצא על השידה, ליד מיטתי. טוב, אולי אחרי הכל משהו קטן השתבש בזכרוני.

זרקתי מבט לעבר השעון המדובר. 11 וחצי בלילה. והעובדה הכי מוזרה היא שאני מרגישה עירנית יותר מתמיד. וזה היה דבר חריג.

קמתי באיטיות ממיטתי, מנסה לאזן את גופי תחת כפות רגליי היחפות. הקור בין רגע דקר אותן. אבל זה היה חסר חשיבות. סידרתי את החולצה הקצרה שלגופי, שעלתה מעט וחשפה פס דק מביטני. פסעתי בחשיכה בשקט, ממששת את הקירות. אני מבחינה בנורה שבסלון, דולקת במעומעם. נבהלתי לרגע, אך פלטתי את האויר העצור בראותיי כשעיניי פגשו בו, יושב ישיבה מזרחית על הספה וקורא ספר. הוא היה נראה ממש שקוע בו, עד כי היה אפשר לטעות שהוא יצירת פיסול אמנותית. נראה לי שהוא לא שם לב שאני כאן, חשבתי לעצמי.

התקדמתי לעברו בשקט, ולחשתי לשמו. לא רציתי להבהיל אותו.

טוב, לא ציפיתי לתגובה הזאת.

הוא קפץ כמו קפיץ מתוח מהמקום שבו ישב לפני שנייה, זרק את הספר כאילו היה אבן חצץ חסרת כל חשיבות, תפס אותי והצמיד אותי בחוזקה לעבר הקיר הסמוך. הצריבה בזרועותיי לא אחרה לבוא. "מני... אתה מ-מכאיב לי..." פלטתי אחרי רגעים ארוכים שבהם חיפשתי את קולי. מצאתי אותו מכווץ ומיוסר עמוק בתוך תחתית גרוני.